בס"ד

ויהיו חיי שרה...

בין קיטוב לקוסוב, שם בין העצים והשבילים, היכן שהבעל שם היה מהלך... כך הייתה אמא מזמזמת חרש מידי פעם בפעם את השיר הידוע בשפת היידיש, היה זה בעיקר כאשר חפצה להמחיש לנו את הנוף היחודי והנדיר של מחוז הולדתה  ואת ניחוח העבר וההיסטוריה היהודית ששרר שם –  "מחוז מרמורש". המחוז השוכן למרגלות פסגות הרי הקרפטים הנישאים לגובה רב ומזדקרים להם בגאווה כלפי מרום ושבעמקיו  העטופים במרבדי דשא משובצים בתי עץ, פסגותיו עטורים ביערות עצים ירוקי עד וכמכריזים להם לבריות "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". המחוז הכפרי החבוי והמרוחק ממרכזי אוכלוסיה בו העולם כאילו עמד לו מלכת, כביכול הצליח להקפיא בקיפאון עמוק ועז את כל ההתפתחות הטכנולוגית חסרת המעצורים הכובשת את העולם כולו מלבד את הפינה החבויה הזו, מקום שנדמה  שמחוגי השעון העולמי המתקתקים בכל התבל במהירות רבה, נעים הם להם במרמורש באיטיות ומותרים את המחוז עדיין בעידן הקודם בפיגור של מאות שנים.

יערות העד העבותים הלופתים מכל עבר את המחוז ושמבין שביליו המפותלים עדיין מגיחים בשעטת פרסות ברזל, מרכבות הרתומות לסוסים אבירים או שוורים אימתניים עמוסים עד לעייפה בתנובת שדה כקלחי תירס, חמניות או חציר המדיף ניחוח טרי. דמויות של צוענים (צ'יגיינרס בלשון היהודים) לבושים בבגדים מרופטים וססגוניים עוד עומדים בצמתי דרכיו ומנסים למכור לעוברי אורח את מרכולתם המורכבת מפירות יער, דובדבנים, פטל ופטריות. מראות  פסטורליים אלו מעניקים את התחושה שהנה הנה ועוד רגע קט נראה שוב את "הבעל שם טוב" הקד' עטור בטליתו ותפיליו יושב יחד עם חבל תלמידיו הצדיקים על העגלה הרתומה לסוסיו האבירים של אלכסי - עגלונו המיתולוגי והמוכר מסיפורי אגדות הבעש"ט והם כולם מביטים בעיניים כלות אחוזי שערפים ברבם הבעש"ט המייחד לו ייחודים טמירים בדרכו לחולל ניסים ונפלאות בקרב פשוטי העם.

במחוז מרמורש חיים עדיין גם בעולם הזה את העולם שעבר, המשומר כיין עתיק יומין, הטהור והמזוכך, הנינוח המלא בשלווה,  במקום בו עד היום הזה משכימים   הבריות לקול קריאת קרקור השכוי שניתנה לו הבינה ויוצאים איש ואיש לעמלו ולעבודת יומו. הנשים האיכריות העטויות במטפחות כהות הקשורות לראשן והלבושות בחצאיות רחבות וססגוניות, משכימות לחלוב את הבהמות וממהרות לשוק המקומי לשווק את תוצרתם העצמית של מוצרי החלב והגבינה, למכור את אגודות הירק ומעט הפירות והירקות שמניב גן הירק הגודל סביב הבית. הגברים נחפזים מהר לעבודות השדה לפני שישיגום קרני השמש היוקדות לחטיבת עצים ביערות העד ולעבודת כפיים מפרכת במחצבות ובמכרות שבמעמקי האדמה.

לעת ערב, בעת כאשר קרני השמש יאבדו מחומם, ורוחות נעימות יגלשו ממרומי ההרים, ישובו להן הרועות עם עדרי  הבקר והצאן מכרי המראה, הסוסים הרתומים לעגלות משא יחזרו מהשדות, עמוסים ביבולי השדה, תירס, חציר וכד' כאשר מעל לערימת היבולהמתנשאת והגודשת את עגלות המשא ישבו להם בנחת האיכר ואשתו.  עמלי היום יצאו לפוש בפתח בתיהם. תחת סככת עץ מעוטרת בחריטות יד ישבו על ספסל עץ ללגימת תה או צ'ויקה עשויה משכר תפוחים, לשיחת רעים או לזמן איכות בין איש לאשתו ובינם לבין שכניהם האיכרים, קטר "רכבת העמק"  המונע גם כיום בפחם יפלס את דרכו במאמץ  על מסילת הברזל שלמרגלות ההרים לעבר בירת המחוז, ישרוק ינשוף ויפלוט ענני עשן פחמים סמיך ולבסוף יעצור בחריקת בלמים מחרישת אוזניים בתחנת העיר.

הזקנים המופלגים שבין תושבי העיר אולי עוד יזכרו מידי פעם בשכניהם הז'ידים שהיו מתגוררים בעבר בבתיהם ושהם עוד זכו לשדוד במו ידיהם את שלל ביתם, אדמתם, לשד עצמותם ורכושם לפני ואחרי שעלו בעשן הכבשן. העצים הרבים הפזורים בעיר ושגזעיהם העבותים מוכיחים על היותם באים במאות שנים, נוצרים בחביוני גזעם הרחב את הסודות האפלים ביותר של העיר שהפנתה עורף לתושביה היהודים הנאמנים והפטריוטים שחיו בה, התגוררו בה במשך מאות שנים ונקברו בה החל משנת תק"כ.

העיר סיגיט או סיגוט או סיגטול היא בירת המחוז ונמצאת כפנינה בין שני נהרות האיזא והטיסה כאי ומכאן שמה  (סיגט בהונגרית זה אי), במשולש הגבולות רומניה, מולדובה ואוקרינה. לעיר סיגט שמות רבים, כל פעם היא עברה מיד ליד במלחמות העמים שניטשו סביבה או "בהסכמי שלום" שבהם חילקו העמים את שלל הסבל והמלחמות – מרומא וטורקיה, להונגריה ורומניה ושוב לממלכת אסטרו הונגריה, חזרה לרומניה ומשם להונגריה ולגרמניה הארורה ושוב לרומניה הקומונסטית, לכולם היה מנהג לשנות את שמה בהתאם לאומה השולטת בה. מרמורש סיגט, סיגטול מרמציה וכד'. כל צד שזכה בחלקת גן עדן זה הקפיד להטמיע את תרבותו הלאומנית בתוככי האוכלוסיה בכפיה, כך שאמא ע"ה הייתה חייבת להיות בקיאה בהימנונים ובשירים הלאומנים גם בשל הרומנים וגם בשל ההונגרים ולהיות שולטת בשפתם, אמא לא אהבה (בלשון המעטה) את השלטון והתרבות ההונגרית ובמיוחד את התנהגותם של החיילים ההונגרים שפניהם ומעשיהם הביעו אנטישמיות רבה, אם כי גם הרומנים לא היו "טלית שכולה תכלת", בעת מבחן בזמן הגירוש אלו ואלו לא היו יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם  שלא טמנו בכיסם בעת הריגת היהודים ובזיזת רכושם.

(ביום מן הימים, ששבנו שוב אל העיר סיגט, (אבא אמא, יהודה, יצחק, אני ורעייתי) התאכסנו בביתו של מזכיר המפלגה הקומוניסטית לשעבר בעיר, לבקשתה של אמא הוא הזמין אליו את מהנדס העיר  הרומני לשם בירור על מצב הנדל"ן שהותיר אחריו סבא, כטוב ליבם בצ'ויקה, פלט המהנדס משפט מזעזע ברומנית: "שלחנו אותם וחשבנו שהתפטרנו מהם, תראה כמה חזרו"! )

כ - 30,000 תושבים הכילה העיר ומתוכם כ- 13,000 יהודים שגרו בה לפני הגירוש, רובם המכריע היו יהודים חרדים אך בתקופה האחרונה גם זרמים אחרים וכאלו ששמירת המצוות לא הייתה נר לרגליהם גרו שם.

ראשוני היהודים היו יהודים שברחו מפרעות בפולניה וגליציה והתגוררו בבדידות בכפרים הנידחים, אט אט הצטרפו לפנינת חמד זו יהודים נוספים והאגדה החסידית מספרת שהבעל שם טוב הקד' השקיף על הנוף היפיפה של הרי מראמורש ואמר לתלמידו ר' יעקב קופל חסיד "גן נאה ר' קופל, השגח על גני " ובכך  נתן הבעש"ט את "הגן" למורשתו הרוחנית של תלמידו. מאז החל הוא ובנו אחריו רבי מנחם מנדל מקוסוב וצאצאיו להפריח את היהדות במארמורש.  אך לא רק יהודים תמימים ויראי שמים נטעו את אוהליהם בעיר, יהודים משרידי הכת של שבתאי צבי ופורקי עול מפורסמים היו בין אלו שמצאו במקום אחיזה (כיעקב פראנק שהקים את קהילת הפרנקיסטים ותלמידיו שהמירו את דתם וביקשו רשות מהממשלה להקים דת חדשה בסיגט ועוד) שנצר מהם  נותר עד ימיה האחרונים.

הרב הראשון של העיר היה הרב צבי אברמוביץ שלא נשא ברבנות באופן רשמי אך היה גדול ומפורסם בתורה, שני לו היה הרב חיים מאיר שטרן שכיהן אף הוא באופן בלתי רשמי הרב השלישי שהגיע לאחר 30 שנה מפטירת הרב אברמוביץ הוא הרב יהודא הכהן העלר מחבר הספר "קונטרס הספקות" ו"תרומת הכרי" ואחיו של בעל "קצות החושן" שהיו מגדולי ישראל בעלי שם עולמי, לאחר פטירתו רצו להכתיר את הרב מנחם מנדל שטרן (נכדו של הרב שטרן) אך הוא סירב והסתפק בתואר אב"ד, הרב שטרן היה רוכב על סוסו ועובר מידי יום בין הכפרים בכדי להדריך ולחזק את היהודים המעטים שגרו בין הגויים בכפרים ללא בתי כנסת ומנין, הוא היה הראשון שהחל בכינון הקהילות בישובי מרמורש ובבנין מקוואות ובתי כנסת והושיב מלמדי תינוקות ורבנים בכל ריכוז יהודי קטן והוא זה שהצליח לבסס ולפתח את חיי הקהילות, אחרי פטירתו החלו מחלוקות רבות על מילוי מקום הרב ומאז הם לא פסקו עד לגירוש היהודים כאשר משפחת טילטלבוים לדורותיה זכתה בתואר הנכסף כרבני העיר.

בעיר פעלו כ - 30 בתי כנסת חלקם קטנים של אדמורי"ם וקבוצות קהילתיות יחודיות וחלקם גדולים מאוד, הגדול שבהם  היה בית הכנסת המרכזי העירוני שם גם היה ממוקם המקווה העירוני (המבנה שמאחורי האנדרטה, ששרד את הריסות המלחמה ונגאל בימים אלו ע"י חסידי סאטמאר) משרדי הקהילה ודירת החזן והשמש.  במקום זה מוצבת כיום האנדרטה לזכרם של תושבי העיר

רב העיר הרבי מסיגט ובניו ממשיכי דרכו ברבנות התפללו בבית כנסת גדול ומפואר שהקימו, שם גם התקיימה הישיבה המפורסמת של העיר (מעניין כי לאחר פטירת "העצי חיים" ולמרות היותה עיר ואם בישראל המלאה בחכמים ורבנים, נתמנה בנו הגדול שהיה רק בן 14 לרב העיר, יחד עימו מינו את הרב גרוס להיות חונכו של הרב הצעיר ולעמוד יחד עימו בראשות הישיבה, בישיבה למדו באותה העת  150 בחורים כאשר בשעות אחה"צ למדו את מקצוע האריגה, כשנתיים לפני פרוץ המלחמה קיבלה הישיבה אישור ותמיכה כספית מהג'וינט על מנת להרחיב את המסגרת המקצועית גם ללימודי חקלאות לקראת עלייתם לא"י).

הקהילה "הספרדית" נוסדה בשנת 1886 ע"י משפחת הרב קלמן כהנא  לאחר מחלוקת ארוכה עם בעל "הקדושת יו"ט" בעקבות סירובו של הקדושת יו"ט לצירוף העיר סיגט תחת ארגון הקהילות האורטודוכסיות שהוקם  בבודפשט. הרבי מסיגט טען  "שמגולחי הזקן בבודפשט לא יקבעו ליהודי סיגט את אורחות חייהם" ובנוסף חשש לפלג את הקהילה בעיר ולאבד בכך את עמדת ההשפעה האחרונה שנותרה לו על "ראשוני המשכילים" בעיר. משפחת הרב כהנא בעידוד רבי יהודה מודרן חששה מאוד מכניסתם של אנשי ההשכלה לעיר. ומתוך דאגה לרוחניות של העיר הוקמה הקהילה "הספרדית כפתרון לאי הצטרפות לא לקהילה האורטודוכסית ולא לניאוליגית ואף לא להקרא שטטווסקוו", קרבות עזים בין הקהילות ניטשו בעת קריאת התורה בבית הכנסת המרכזי  כאשר גבאי כל קהילה נעמדו ליד ספר התורה וחילקו את העליות עד שבשנת 1890 הוקם  בית הכנסת "הספרדי" שהפך ברבות הימים (למרבה האירוניה) למעוזם של אנשי תנועת "ההשכלה" בעיר שהשתייכו לקהילה הניאולוגית שקבעו בבית הכנסת זה את מקום תפילתם מרות שבית הכנסת היה על פי המנהגים האורטודוכסים והתפללו בו יראים ושלמים. הקהילה הספרדית קיבלה את הכרת השלטונות לאחר שרב הקהילה (הרב ד"ר שמואל דנציג) ענה על דרישות השלטון והיה בעל תואר אקדמי וידע לדרוש בשפת ההונגרית והגרמנית, לאור אורח החיים ה"משכילית" שאימצו חלק מחברי הקהילה הספרדית ובאי בית הכנסת, עזבו את בית הכנסת בהפגנתיות רבה משפחות מייסדיו וחזרו להיות חלק מהקהילה הכללית האורטודוקסית.

מחלוקת זו בין משפחות הרב כהנא ומשפחת הרב מסיגט היתה עזה והעסיקה את פוסקי וגדולי הדור במשך שנים רבות ,עדויות לכך מצויות בספרי השו"ת השונים וספרים מיוחדים חוברו על כל אחד מהצדדים (מלחמת חובה, אוהב משפט ועוד)

"תעתועי הגורל" כי דווקא בית הכנסת הספרדי הוא כיום בית הכנסת היחידי בסיגט שנותר עומד על תילו, משמש כיום את משרדי הקהילה ופועל כמוזיאון, (בהעדר יהודים שומרי תורה ומצוות בעיר מתקיימים בו תפילות רק ביום כיפור) על פי עדותה של אמא וכפי המסתבר סבא מעולם לא התפלל שם ואף לא נכנס לבית כנסת זה, למרות שהוא היה ממוקם סמוך ממש לביתו.

(בשנת תשע"ב ביקרתי בבית כנסת זה ו"נשיא הקהילה" התלונן כי האדמו"ר מסאטמאר בביקורו באותה השנה בעיר לא טרח לבקר בבית כנסת זה ותלה את זה בשנאת ספרדים, אי אפשר היה להסביר "לנשיא בית הכנסת" כי בית כנסת זה הוקם כחלק ממחלוקת נגד סב סבו של האדמו"ר וככל הנראה מעולם לא התפללו בו ספרדים אמיתיים.)   

אי אפשר שלא לספר בהתרגשות את יד ההשגחה העליונה. היה זה באחד הביקורים שלנו עם אמא בסיגט, נכנסו למשרדי הקהילה בכדי לברר את מיקומם של קברי המשפחה, לאחי יהודה היה זה הביקור הראשון בעיר ובבית הכנסת, על השולחנות המאובקים של בית הכנסת היו מונחים עשרות ספרים ישנים ובלים, יהודה חיפש בהם במרץ רב ואני הערתי לו כי אין לו מה לחפש בספרים כי כל הספרים הינם סידורים ומחזורים ללא ערך מיוחד. אחי הגיש לי את הספר הראשון שנטל בידיו והראה לי את שמו של הסבא וחותמו המתנוסס לתפארה בעמודו הראשון. היה זה מחזור התפילה של סבא שהתגלגל בדרך לא דרך עד שהגיע לבית כנסת זה והמתין במשך שישים שנה לידו הגואלת של נכדו. "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" אמרו חז"ל.

בתי הכנסת בעיר המו יום ולילה במתפללים רבים והתקיימו בהם שיעורי יום תורה רבים לכל שכבות הגיל והרמות, על פי פתקים שנמצאו בספרי המשניות שנותרו בידינו מספרייתו הגדולה של סבא, סבא היה חבר "בחברת המשניות" בבית כנסת של האדמו"ר מסיגט בעל העצי חיים ואילו בנו צבי אריה היה חבר "בחברת המשניות" בקלויז' של ויז'ניץ קוסוב, שהיה ממוקם בין הבית של סבא לשוק העירוני מן הידוע לנו מסיפורי אמא, סבא התפלל באופן קבוע בבית מדרשו של האדמו"ר מבורשא שהיה ברחוב הסמוך לביתו, סבא היה חסיד מובהק וידיד של האדמו"ר רבי פנחס הגר מבורשא והתייעץ עימו רבות וכשנפטר מילא את מקומו בנו שהיה גם הוא חבר קרוב של סבא.

בעיר היו מעט יהודים שאינם חסידיים, בעיקר משושלת הרבנים לבית כהנא צאצאי הרב יהודה כהנא בעל מחבר ספר קונטרס הספקות, אדמורי"ם רבים מצאו בעיר את משכנם, אדמור"י בית ספינקא, עיירה השוכנת במרחק של 3 ק"מ מהעיר, קרעטשניף, נדבורנא ועוד. במשך השנים הפכה העיר למקום קיבוץ של רבנים מפורסמים ובהם מחברי ספרים תורניים רבים  (כ -200 במספר ) שחלקם זכו לתפוצה עולמית וספריהם מפארים עד היום את ארון הספרים היהודי.

שושלת רבני משפחת טיטלבוים אדמו"רי סיגעט החלה מרבי ניסן טיטלבוים בן "הישמח משה" שהיה הראשון מרבני העיר שבחירתו לא תואמה עם חסידי ויז'ניץ והובא לעיר ע"י משפחת כהנא אירוע הכתרתו עוררה רעש רב מאחר ואביו  שהיה מגדולי הדור בא  להכתרתו ויחד עמו אלפים ורבבות מחסידי אביו ותושבי הסביבה האירוע היה גדול על תשתיות העיר ושיבש את סדר החיים בעיר, ראש העיר יצא בקריאת בוז וזילזול על הרב ומעמד הכתרתו ולמחרת נמצא במיטתו ללא רוח חיים, למרות זאת היו לרב מתנגדים גדולים בעיר, פסיקה הלכתית מסויימת שלו גרמה לסערה תורנית וחיצים מושחזים נורו לעברו, מאחר ובטבעו הוא היה איש נוח לבריות הבורח ממחלוקת נאלץ לעזוב את העיר לאחר שנות כהונה מועטות, בנו בעל "הייטב לב" חזר אליה כרב העיר והקים בה את שושלת אדמור"י סיגט שידועה  כיום כחסידויות סיגט סאטמאר אף הוא סולק ממשרתו אולם בני העיר החזירוהו לאחר זמן קצר ורבנותו עברה בירושה לבנו בעל "הקדושת יו"ט", לנכדו בעל "העצי חיים" שנפטר בגיל צעיר ולנינו הרב יקותיאל יהודה טיטלבוים  שנהרג עקדה"ש. לאחר המלחמה כיהן בעיר בנו של בעל ה"עצי חיים" רבי משה טיטלבוים "בעל הברך משה" שישב בה וכונן מחדש את חיי הקהילה והרבנות במקום. שנים מעטות לאחר המלחמה עקר משם לארה"ב שם ירש את דודו רבי יואל מסאטמאר והפך לאדמו"ר לעשרות אלפי חסידים שנשאו בגאווה את שם העיר סיגט.

למרות מאות השנים בהם האווירה ששררה בעיר הייתה חרדית ביותר וחסידית, בשנותיה האחרונות החלו לחול בה תמורות ערכיות בעיקר בקרב דור הביניים והדור הצעיר, קבוצות שונות עם רעיונות ואידיאלים אחרים מחיי התורה והחסידות החלו לקום בעיר. התנועה הציונית בעיקר ע"י הפועל המזרחי קיימה תעמולה תוססת בעיר לרעיונותיה, הרב מאיר בר אילן אף בא  להשתתף בקונגרס הציוני הראשון במחוז טרנסילבניה שהתקיים בעיר. קבוצות של נערים קומוניסטים, בונדיסטים, מרכסיסטים ותנועות אחרות, היו חזיון נפוץ בעיר עד שבתקופה מסויימת בני הנוער רבים בעיר הצטרפו לקבוצות שנגדו את אורח החיים שהתנהל בביתם ובמקרים רבים הנערים אף גרמו במישרים למאסרם של הוריהם בתואנות שונות, גם בבתיהם של קרובי המשפחה ושכנים של אמא פשה נגע התרבויות הזרות  והיו משפחות שלמות מהם שנטמעו ואף כאלו שהמירו את דתם ואמונתם (עד לעת אשר הצורר החזירם לצור מחצבתם). בעיר פעלה קבוצת ספורט תוססת ופעילה מאוד של יהודים בשם שמשון שפעם אחת אף הצליחה להביס את הקבוצה הייצוגית של העיר, הקבוצה היהודית קיימה תהלוכת נצחון ססגונית  ברחובות העיר וגרמה להתנפלות אנטישמית של גויי העיר, תיאטרון יהודי בשפת היידיש קיים הצגות קבועות, ויצאו בה מספר עיתונים בשפת היידיש והעברית.

בדחן מפורסם בשם הירש לייב גוטליב היה בעיר הוא נפטר בגיל 103 ושימח את בני העיר כ"בדחן" במשך עשרות שנים, בני העיר נהרו בהמוניהם לשמוע את הגיגיו המבדחים אותם נהג לחרוז ולחבר למנגינות שהושמעו בחתונות ובעיתות שמחה בעיר, אמא הרבתה לשיר את שיריו המתחרזים מלאי ההומור  ובחודשי חייה האחרונים ולהפתעתה, צצו ועלו מתהום הנשייה שירים רבים מפרי רעיונותיו שפרחו מזה זמן רב מזיכרונה. לר' צבי הרש גוטליב הייתה שאיפת חיים להיות מו"ל של עיתון ציוני בסיגט, ארבעה פעמים ניסה להוציא את העיתון אך בכל פעם נאלץ להפסיק את ההדפסה מחמת איסורי הרבנים וזאת עקב האהדה הגדולה שהיה לו בעיר והחשש כי דווקא הוא יצליח להחדיר את רעיון הציונות בלב ההמון, אמא סיפרה כי צבי הירש היה עני ואביון ממש ומאחר ולא היה יכול לשלם את ההוצאות להוצאת העיתון היה הוא בעצמו עורך העיתון, המגיה, הסדר של לוחות הדפוס, מחלק העיתונים גובה הכספים ולעיתים אף הקורא היחידי ועם זאת לא מש הצחוק משפתיו, סבא מאוד אהב את שיריו אבל לא קנה את העיתון כנראה בגלל חששו מהשפעה שלילית על הילדים, עם זאת הם היו קוראים בשקיקה את החרוזים שעברו מיד ליד בסתר בין בחורי הישיבה שהיו בני בית. אמא  סיפרה לנו על משפחה גדולה יהודית של שבעה גמדים שהיו עורכים מופעים ולהטוטים מרהיבים בקרקס שהתקיים מידי פעם בעיר, משפחה זו שרדה את השואה וחזרה לעיר לאחר המלחמה אחת מבנות המשפחה העלתה את זיכרונותיה בספר "חסד השטן".

כאמור רובם המכריע של תושבי הסביבה נמנו על קהילות החסידים לסוגיהם ובחלקם הגדול והניכר היו חסידי רבי מנחם מנדל  הגר מקוסוב ובנו רבי ישראל מויז'ניץ מייסד שושלת ויז'ניץ שבניו ואחיו כולם כיהנו כאדמורי"ם וראשי ישיבות ויז'ניץ, והנהיגו קהילות אלו לצד אלו תוך כדי אחווה מופלאה במחוזות מראמוראש בוקבינה וטרנסיבלניה. הרבי מויז'ניץ היה סובב בין חסידיו בכפרי וערי המחוז והיה בא לעיתים לעיר סיגט בכדי לקבל את חסידיו הרבים שהתגוררו בעיר, סבא גם הוא היה נכנס אליו לעצה וברכה.

סבא חיים עזרא היה חסיד ויז'ניץ בכל הנהגותיו ודרכיו, עטור בזקן קטן ואדמוני, לבוש בלבוש חסידי כמקובל  בקפטן ושטריימל,  ואת מקום תפילתו קבע בבית מדרשו של האדמו"ר מבורשא רבי פנחס הגר שהיה אחיו של ר' ישראל הגר מויז'ניץ,

בית הכנסת היה ברחוב הסמוך לביתם, היחס בין סבא לאדמו"ר מבורשא נשא גם אופי חברי ולא רק כתלמיד בפני רבו, כאשר סבא נסע לוינה על מנת לעבור ניתוח בכליותיו, שהה בבית החולים בחדר הסמוך לחדר של רבו שאף הוא שהה שם לצורך ניתוח, הרבי נפטר לפני המלחמה בסיגט וארונו הועלה ארצה ונטמן בבני ברק.

סבא לבסוף לא עבר את הניתוח הנדרש, רופאי בית החולים הגישו לסבא לחתימה את הטופס המאשר כי הניתוח נעשה בידיעתו וכי הוא יודע על כי קיים סיכון חיים בניתוח, סבא עיין בטופס וסירב לחתום "יש לי עוד ילדים בבית לחתן" אמר ולמרות כאבי הכליות שסבל מהם רבות מיהר לעזוב את בית החולים לעבר ילדיו שהמתינו לו בבית. לאחר פטירת הרבי ר' פנחס מבורשא המשיך סבא לדבוק בבנו שנהרג עקדה"ש, סבא היה קרוב בדעותיו לבן הרבי שהיה מחובבי ארץ ישראל ואף ביקר בה לפני המלחמה.

על אף השתייכותו לעדת חסידי ויז'ניץ וקרבתו הרבה לרבי פנחס מבורשא, היה סבא גם תלמידו הנאמן של הרב ר' יוסף ליכטנשטיין זצ"ל (נפטר ונטמן בסיגט) שהיה רב ססגוני במיוחד, בניגוד לדודו ורבו המפורסם ר' הלל ליכטנשטיין שהיה רב תקיף וקנאי גדול כנגד כל סטייה מהמסורת ונחשב מבין גדולי תלמידי החתם סופר המפורסמים, הרי שאחיינו ר' יוסף היה "מהפכן" של ממש בדעותיו ובלימודו, הוא היה תלמיד חכם גדול ורב מקובל ביותר בעיר עד אשר שנה אחת  בדרשת ליל שבועות מסורתית שנהג לדרוש ושארכה 4 שעות, עמד בדרשתו לפתע על החובה הקדושה על כל יהודי ויהודי לעלות לא"י ולעבד את אדמתה. בהמשך עודד ללמוד מקצועות בתחומי החקלאות מאחר ולדעתו בארץ ישראל תקום קולוניה יהודית ויהיו חייבים להתפרנס בה מעבודת כפיים וחקלאות. דרשה מפתיעה זו הייתה לשיחת היום בקרב יהודי הסביבה היו שדרשו לשבח והיו שספקו כפיים על הרב שנפל  "לרשתם של הציונים" סבא למד אצלו בישיבה (למרות שלא מצאנו עדות בספרי קורות העיר לקיום ישיבה בראשותו של הרב ליכטנשטיין  בעיר סיגט, כנראה הישיבה הייתה קטנה והתקיימה רק בביתו) ואף קיבל ממנו במתנה לחתונתו דורון דרשה את הספר ראשית חכמה עם הקדשה, ספר שהיה חלק מספרייתו האישית של מורו ורבו דבר המעיד על קירבה מיוחדת. (לפני נסיעתי לסיגט בשנת תשע"ב ביקשה ממני אמא כי כאשר נעלה לבית החיים נתפלל על יד קברו, לצערי לא מצאנו את מקום מנוחתו)

כאמור, מידי חג שבועות היו נוהרים מאות מיהודי העיר אל עבר בית מדרשו של ר' יוסף ליכטנשטיין וסבא בתוכם  על מנת לשמוע את דרשתו השנתית, במהלכה דיבר על חשיבות ישוב ארץ ישראל ועודד את התמיכה בחקלאות שהחלה להתפתח בארץ. תלמידי "הקדושת יו"ט" ו"העצי חיים" שהתנגדו נמרצות לרעיונות שהשמיע הרב ליכטנשטיין ניסו בכל שנה להפריע לדרשתו, דבר שגרם להדי הדרשה ולרעיונותיו להתפרסם יותר ויותר בכל שנה. סבא כנראה הושפע רבות מרבותיו אלו והיה לתומך נלהב של ארץ ישראל ומפעל ההתיישבות שהחל להתרקם בא"י אך לא השתייך לתנועה הציונית.

(באחד הימים סיפרתי לחברי על הרב ליכטנשטיין שפעל בסיגט, החבר השתומם מאחר ושמע בדיוק נמרץ את אותו הסיפור מסבתו, כך נרקמה פגישה נרגשת ומרתקת של אמא עם הסבתא של החבר, בה התברר כי הם היו חברות בנות אותו הגיל, גרו בסמיכות ולמדו יחדיו בבית יעקב, היא עלתה בילדותה לארץ ישראל ואביה הרב יוסף רוטנברג שהיה נשיא המזרחי בסיגט היה ממקימי וממייסדי רשת הסמינרים של בית יעקב הנמנים על רשת החינוך של אגו"י בא"י, היא עצמה חיברה את הספר "דפים של אתמול" בה מתארת את עלייתה כילדה מסיגט לא"י)

אמא גם סיפרה כי הרב פישמן לימים הרב מימון מראשי המזרחי ושר הדתות הראשון במדינת ישראל, ביקר בעיר סיגט במסגרת מסעותיו לקידום הרעיון הציוני ודרש בה, בתחילה הוא ביקש לדבר בבתי כנסת אך הציבור שברובו היה אנטי ציוני מובהק אסר עליו בתוקף להכנס לבתי הכנסת ולשאת שם דברים, בבית הכנסת המרכזי אישרו לו לדבר לפני הקהל, אך התנו עימו תנאי מפורש כי דרשתו תעסוק רק בדברי תורה וימנע מלדבר כל מילה של "ציונות" או פוליטיקה בבית הכנסת, הרב מימון אכן  הסכים לתנאי ודיבר אך ורק דברי תורה שעסקו בנח, בבניית התבה ובלעגם של בני דורו במשך 120 שנה על ראייתו השחורה בדבר הכחדת העולם עד שראו במו עינם כי כלתה עליהם הרעה מאת מימי המבול ואז נסו בבהלה לעבר התיבה, אך אז כבר היה מאוחר מדאי - הדלתות כבר ננעלו בפניהם והן הושמדו כולם!  המשל והנמשל היו ברורים לחלוטין, הציבור נהנה מה"תרגיל" של הרב פישמן והדרשה היכתה גלים בעיר. אמא ידעה לחזור בדיוק נמרץ על עיקרי הדרשה ששמעה עשרות שנים לפני כן.

ליהודים היה נציגות במועצת העיר והם לחמו כ-6 שנים על הקמת עירוב לכל העיר ואכן בסוף של דבר כאשר הותקנו עמודי החשמל והטלפון הראשונים בעיר הוקף כל העיר בעירוב, כך יכלו כל תושבי העיר היהודיים לטייל בשבתות עם ילדיהם ברחובות העיר, במיטב בגדי השבת היפים והמפוארים הם גדשו את גני הנוי והמשחק בעיר ונוכחותם הורגשה מאוד  (אמא נהגה תמיד לומר כי המראה של היהודים בשבתות ובחגים הממלאים את גינות העיר בבגדי הפאר  הבליט את השוני בין היהודים לכפריים העניים וגרם להעצמת האנטישמיות והשנאה).

החברה קדישא בעיר הייתה מאוד פעילה, היא הייתה עצמאית ולא הייתה כפופה לשום קהילה, היו בה חברים מכלל הקהילות. בעיר היו שתי בתי חיים, האחד נחרב ולא נותר ממנו זכר אלא שתי מצבות בלבד, של הרב הראשון הרב צבי אברמוביץ ואשתו, אמא סיפרה לי כי זכור לה הסיפור שלמרות שחרשו את כל הקברים בבית הקברות כשהגיעו לקברי הרב והרבנית לא הצליחו בשום אופן להחריב את הקברים הללו, נסיון זה חזר על עצמו בשנות השלטון הקומוניסטי וללא הצלחה ואכן הקברים קיימים שם עד עצם היום הזה! במרכזו של שדה חרוש. (בביקורי בעיר בשנת תשע"ב ראיתי את האתר והוא מגודר ושמור ושתי המצבות המתפוררות עדיין ניצבות בו) בית העלמין השני הוא  זה שקיים ופעיל עד היום ובו שוכנים קברותיהם של גדולי ישראל וקברי בני משפחתנו.  

העיר סיגט בנויה סביב שדרת גן ומדשאה  מלבנית יפיפייה החוצה את העיר לכל אורכה ובתוכה מזרקות מים ופינות ישיבה, בימי ראשון ניגנה תזמורת של מכבי האש  בתוך ביתן באחת הפינות וכל משפחות העיר היו משתעשעים בגן ונהנים ממדשאותיו המוריקות וממזרקות המים, אחד הדברים שזעזעו את אמא והמחישו לה את העומד להתרחש עליהם היה הפעם שבאה לככר לשחק ועל ספסליו היו שלטים האוסרים על יהודים וחיות לשבת על הספסלים.

סביב השדרה וברחובות היוצאים ממנה מצויים "מוסדות" העיר והחנויות הנמצאים בה,

בפאתי הכיכר מזדקרים הכנסיות שבכל פעם שיהודי עבר שם הסב את פניו והבליע יריקה סמלית בכנף הבגד והפטיר "שקץ תשקצם ותעב תתעבם"

במרכז הכיכר מצוי עד היום התיאטרון העירוני בו שיחקו פעם בשבוע גם שחקני התיאטרון היהודי. סמוך לכיכר העיר באחד הסימטאות היוצאות ממנו מצוי השוק העירוני בו מוכרים האיכרים עד היום את תוצרתם, פירות וירקות ומוצרי חלב, את החלב מוכרים בבקבוקי פלסטיק משומשים. רוכלים ורוכלות מציעים שם למכירה מוצרי צריכה משומשים, דברי סידקית, גזירי עצים להדלקת התנורים וכד'.

בין "המוסדות" שהיו לסמל של יוקרה ומעמד בין ילידי העיר מצוי המלון "קרונה". ילדי העיר היו נעמדים בדחילו ורחימו מול החלונות ומציצים בחמדה מעבר לחלונות הזכוכית אל תוכו כאשר הם יכלו רק להפליג בדמיונם ולחלום על הרגע המאושר בו יזכו לראות את הכיכר מהעבר השני - מתוך המלון פנימה, במלון זה נכנסו אך ורק בני אצולת הממון ובני המעמד הגבוה של העיר והתקיים בו מסחר במטבע חוץ ובניירות ערך והגרלות. סבא חיים עזרא קבע במלון זה את מפגשיו וישיבותיו העיסקיות.

שנים רבות אמא הייתה מספרת לנו בערגה על הגאווה שחשה כאשר ראתה את אביה היהודי עטור בלבושו החסידי הנכנס בשערי המלון. כששמענו מאמא אודות המלון המפואר, חשבנו לתומנו כי מקום זה שווה ביופיו ובהדרו לפחות למלון אסטוריה ויקטוריה בניו יורק או למצער למלון המלך דוד בירושלים. עשרות שנים עברו עד שאמא נכנסה שוב לשעריו מלווה עם אבא, בת דודתי חנה ואני, ללינת לילה קצרה, את התאורה העמומה והחיוורת שהפיצו נורות הליבון בנות ה 20 וואט, זרם המים הקר והדלוח, האסלה מחוסרת המושב ובעיקר את סיוטי הלילה על מיטות העץ החורקות ונוקשות ונודפות הריח לא נשכח לעולם!   

היהודים, שהיוו 40% מתושבי העיר הטביעו את חותמם על  העיר כולה, המסחר שבת לחלוטין במועדי השבת והחג, רוב החנויות גם אלו שהיו בבעלות הגויים היו סגורות בשבת, עשרות העגלונים שעמדו ליד תחנת הרכבת הכן לכל נסיעה לא הופיעו, חגי היהודים הורגשו היטב ברחובות העיר ובהתחשב בעובדה כי רבים מתושבי העיר מצאו את פרנסתם מהיהודים, הרי שכמעט כל תושבי העיר היו קשורים בצורה זו או אחרת עם מועדי החגים של יהודי סיגט והמחוז.

מעורבות והשפעת היהודים בעיר הייתה רבה מאחר והם ריכזו את מירב המסחר בעיר. סבא חיים עזרא היה סוחר תפוחים, ומלבד מסחרו זה עסק גם בחקלאות, בגידול ובעיבוד מטעי תפוחים שהיו לו בעיר סיגט ובעיירות הסמוכות אליה (קומפלונג), בעונת הקטיף נכנסו לרחוב בו התגוררו, קרונות עמוסים בפירות לשם מיונם, אריזתם ומשלוחם לשיווק בעיקר לצ'כסלובקיה, את המסחר ניהל סבא עם חברת "פראגה פרוכט" שהיו שותפיו,  בין בעלי החברה בפראג ובין סבא התקיימו גם קשרי חברות אישיים שגלשו מהתחום העיסקי.

מול מצבו הכלכלי הטוב של סבא ושכבה מצומצמת של יהודים, הרי שמצבם של רוב יהודי המחוז וגם של הגויים היה רע מאוד, פרנסתם הייתה בדוחק רב והיו בה עניים מרובים, המאכלים הטעימים של יהודי מרמורש מבוססים בעיקרם על מוצרים זולים, פשוטים וזמינים כשעועית, תירס, תפוחי אדמה, כרוב ומוצרי חלב, אלא שליהודים יש כשרון מיוחד להפוך את הרע לטוב ומעולה, אמא סיפרה על בדיחה של הבדחן הסיגטאי צבי הירש, כששאלו את הילדים במרמורש מה מברכים על לחם? היו עונים כי בשבת ברכת הלחם הוא "המוציא לחם מן הארץ" וביום חול ברכתו שהכל! והטעם לכך כי בשבת הוא עשוי מקמח חיטה וביום חול הוא עשוי מקמח תירס! בהיותנו ילדים, אמא הייתה מקדישה את מאכלי יום שני לארוחות חלביות ובימי חמישי לארוחות בשריות שהוכנו ממתכוני מחוז ילדותה, ימים אלו היו הימים החביבים עלינו ביותר מהצד הגסטרונומי!

כאשר תלמידו המובהק של החתם סופר עקיבא יוסף שלזינגר החל בהפצת רעיון העליה לארץ ישראל הביא כדוגמא לשאיפת חייו את חיי תושבי מארמורש וכך הוא כותב:

״התכנית להתיישבות היתה תכנית מכוונת ליצירת חיי כפר צנועים ושקטים אשר דוגמתם ראיתי בהונגריה בהכפרים אשר למאראמארוש, אשר הבתים וצרכי החיים עולים להם בזול וכמו כן הבגד אשר ילבש, כי חיי האיכר אינם חיים מרווחים כחיי העירוני אבל שמח הוא בחלקו, כי הוא מתפרנס מיגיע כפו ואינו חי על השנוררות ועל הצדקה. רק חיים שקטים, צנועים וענותנים יתכנו לאיכר עובד אדמתו״.

סיפור מצמרר הממחיש את העוני הרב של יהודי המחוז מחד ועל לב יהודי החם מאידך מובא בספר עולמו של אבא שחיבר הרב פנחס מילר שהיה רב בטרנסליבניה והיה עד אליו וכך הוא כותב בספרו:

" פעם התחתן בנו של אחד מבעלי בתים שלי עם נערה מהכפר הוזמנתי כמובן לחתונה ונסעתי עם הכרכרה שהמחותנים העמידו לרשותי. העגלון היה יהודי מזוקן וחסיד והיה לבוש בבגדי שבת ואפילו הסוסים קושטו בפרחים ודגלונים, הכל היה כבר מוכן ומזומן לחופה באמצע הכביש כמקובל. השושבינים עם הנרות שבידם ליוו את החתן לחופה לקול תזמורת עליזה בשעה טובה ומוצלחת, השוחט שהיה גם חזן ומתאים לכפר טשימפא שר את "ברוך הבא" וההמונים שהצטופפו מסביב לחופה המתינו לכלה. אבל הכלה איחרה לבוא, פתאום נשמעו קולות מריבה של נשים מתוך הבית והנה אם החתן פורצת לעצמה דרך לכיוון החופה תוך צעקות וברוב כעסה כיבתה את הנרות הדלוקים בידי השושבינים לקחה את בנה החתן ואמרה "בוא הביתה אין חתונה המחותנים פראי אדם המה ולא יהודים שעומדים בדיבורם אין חתונה! הביתה!". התזמורת הפסיקה לנגן, פירקו את החופה והאורחים התאספו קבוצות קבוצות בויכוח על סיבת הקטטה. נודע לי כי הריב בין המחותנים פרץ בשל כמה שמיכות כרים וסדינים שהבטיחו בתור נדוניא לכלה ולא קיימו הזדעזעתי למראה עיני, לא ראיתי ולא שמעתי על דברים כאלו במדינת הונגריא, איך נהגו שם המחותנים העניים או שלא הבטיחו או שקיימו מה שהבטיחו ובודאי שלא היו עושים שערוריה בשל ענינים כספיים. במיוחד השתוממתי כשראיתי כי בעיני האורחים לא היה בדבר משום חידוש הם סיפרו לי כי בחבל מארמארוש היו הרבה מקרים כאלה שביטלו חתונות ברגע האחרון בשל סכסוך בין המחותנים. האורחים התחילו כבר להתפזר והנה יהודי אחד שעבר כפועל פשוט בחטיבת עצים ביערות התחיל להתקרב בצעקה "רבותי המחותנים על כמה כסף מדובר? מה הערך של כלי המיטה שחסרים? " השיב אב החתן "עשרים כתרים של כסף בערך" סכום גדול שהגיע להכנסה של פועל פשוט בעבודה פיזית קשה במשך שלושה חודשים לערך. פתח הפועל את חולצתו הוציא ממחטה ובה היו קשורים עשרים כתרים כסף, מסר את הכסף לאב החתן ואמר "הנה הכסף, הייתכן לבייש בת בישראל בגלל עשרים כסף? " שוב הקימו את החופה הדליקו את הנרות סידרנו את הקידושין כדת משה וישראל והאורחים רובם ככולם פועלי קרשים במנסרה וביערות רקדו עד חצות הלילה לקול צלילי התזמורת.

כשהתעניינתי אצל המסובים אודות הפועל הנדיב שתרם את כספו להכנסת כלה איפה הוא ולמה לא מושיבים אותו בראש השולחן ומדוע לא מכבדים אותו בריקוד מצוה? השיבו לי "הפועל חזר לעבודתו מיד לאחר החופה הוא אף לא הוזמן לחתונה ורק במקרה עבר ברחוב ולשמע המריבה ניגש למקום החופה. אמרו לי עליו שהוא איש פשוט מחסידי ויז'ניץ איננו למדן אך הוא מצטיין ביראת שמים, בכל יום באשמורת הבוקר הוא הולך לטבול בנחל שעובר ביער מסיים "תהלים" ורק אחרי זה הוא הולך להתפלל"

 כשסיפרתי את הסיפור דלעיל לאמא ושאלתי בפליאה האם סיפור זה יתכן, היא השיבה לי כי הסיפור הספציפי הזה לא מוכר לה, אבל מקרים  כאלו היו נפוצים מאוד בקרב עניי העיר, כל הנדוניה שכלה ענייה קיבלה כלל מספר כרים וכסתות ומקום מגורים לחודש וגם זה לווה בויכוחים רבים בין המחותנים.

למרות כל ההוד וההדר המייחסים יוצאי העיר לעירם, סיגט כיום היא עיר מוזנחת וזנוחה, מאובקת ודהויה, נטולת מבנים בעלי תכנון מרשימים או אטרקציות תיירותיות מיוחדות, אינה שואבת אליה המוני תיירים ולמעשה עיר אשר מלבד הנוף עוצר הנשימה שנשקף ממנה ואוויר ההרים המזוקק שנושמים בה, אין בה כלום! עיר שאינה כי אם עיירה קטנה וזניחה המצוייה בשולי המדינה, חלק מהתחבורה בעיר נשענת עדיין על בעלי חיים, ערימות עצי הסקה מצויות בפתחי הבתים, ובקתות המטים ליפול עדיין מצויים בכל רחוב ורחוב. עיר משעממת ונטולת כל הוד והדר! עיר שכל יחודה, הודה ותפארתה היא על מה שכיום אין בה, ההתרפקות על העבר, העבר שעדיין חי בקרבו של כל יוצא העיר הזו, ולא חי רק בקרב ליבו של בן העיר בלבד,  אלא כל יוצא סיגט מנחיל את הכמיהה והגעגועים לעיר אף לדורותיו הבאים אחריו, כך שדומה כי תיירי טיולי השורשים המשפחתיים פוקד את העיר הזו יותר מאשר ערים אחרות שעבר עליהם הקלח מחיי היהדות.

בית הכנסת היחידי שנותר בנוי על תילו מתוך עשרות בתי הכנסת ובתי המדרש שופץ והפך למוצג מוזיאוני, פסקו בו התפילות בימי שבת, חג ומועד. השוחט היהודי הלך לבית עולמו לפני עשרות שנים ובשנה זו (תשע"ב) נפטר היהודי האחרון מילידי העיר שעוד נותר שריד אחרון מתקופת הזוהר היהודי בעיר, היהודים המתגוררים בה כיום הינם בגדר "דור אשר לא ידע את יוסף" אינם מכירים ולא מתעניינים בעברה היהודי של העיר הזו וזרים לחלוטין לחיי היהדות שפיכחו בעיר, בית הכנסת שומם מבלי באי מועד מנינים לא מתקיימים בו שנים רבות אלא אך ורק בליל יום כיפור. חסידות סאטמאר מגלה מעט עניין בעיר מאחר ובה קבורים מייסדי החסידות ולאחר פטירתו של האדמו"ר בעל ה"ויואל משה" מילא את מקומו בן אחיו מי שירש את רבנות העיר סיגט. חסידי סאטמאר רכשו את המקווה של הקהילה וכן את חלקות הקברים הפנויות בבית החיים והשקיעו מעט בטיפוח בית העלמין.

אמא הכ"מ חייתה בנשמתה את העיר הזו כל ימי חייה, סיפרה לנו את סיפורי העיר עד שנדמה כי כל ילד ונכד יכול לצייר את המקום מדמיונו. היא טרחה ונסעה לשם מספר רב של פעמים בליווי בני המשפחה על מנת לעלות לקברי אבותיה שנותרו שם ולסייר בעיר והביעה תמיד את חששה כי אחרי מותה לא יהיה מי שיפקוד את קברי המשפחה. בערוב ימיה אף טרחה וזכתה לנסוע לשם עם אבא שיחי' כאשר הם מוקפים ברוב צאצאיהם - למען לא ימוש מזיכרונם מורשת האבות שגרו דורות בעיר זו. וזכר הוריה, ילדותה וימי נעוריה יעברו כסיפור חיים מדור לדור במשפחה.

כילד, אמא הרבתה לספר לנו סיפורים על בית אביה שנידמו לנו אז כסיפורי דמיון אותם נהגה לספר לנו לפני השינה. היינו ילדים "צברים" שהסביבה בה גדלנו בזה ולעגה ל"זקנים הגלותיים" ודחפה אותנו להיות "ישראלים חדשים" וגאים, סירבנו לדבר ואף לשמוע את שפת היידיש וההונגרית ולהיות חלק מהחיים הישנים. הנתק התרבותי בין הדורות היה ברחוב, בבית הספר ואפילו בבית הכנסת. כתוצאה מכך הסיפורים על "הבית" היו נראים תלושים ורחוקים ובעיקר לא אמינים.

מספר אירועים המחישו לי את סיפורי אמא.

דודת אשתי עסקה בקירוב גויים שרצו להתגייר בגרות אמת, אחד מהם היה בחור רומני מבוגר, פעם אחת נפגשתי עימו, הוא סיפר כי הוא מהעיר סיגט, אוזני נדרכו וסיפרתי לו כי אימי וסבי באו מהעיר הזו ושמו אוסר מלק, הוא אמר מיד כי הוא מכיר את השם וזוכר כי אביו סיפר לו עליו ועל מסחרו בתפוחים.

מקרה נוסף שהמחיש לנו את מעמדו של הסבא התרחשו בעת הנסיעות של אמא עם בני המשפחה. פעם אחת בנסיעתי הראשונה עם אמא, יבל"א אבא וחנה ישראלי תהיתי איך היא תאתר את השדות שהיו בבעלות אביה אחרי יובל שנים, היא הסבירה לי בבטחון גמור כי אין כל בעיה, "נשאל כל גוי מבוגר שנפגוש איפה השדות של אוסר מלק". נסענו ואכן עצרנו ליד גוי מבוגר שישב בחצר ביתו ושאלנו על השדות של אוסר מלק, הוא הביט בהשתאות, חזר לביתו ללא כל אומר ודברים ושב חבוש בכובעו, הצטלב ונשק את ידי אמא. היה זה "רישקו" הגוי ששימש בסיגט כשוטר וסבא היה נוהג לתחוב לכיסיו הריקים מעט מזומנים בכדי שלא יעשה צרות ליהודים, סבא גם שכר את שירותיו בעונת הקטיף של התפוחים בכדי שישליט סדר בתנועת העגלות ברחוב. רישקו סיפר לנו כי הוא שמר ככל יכולתו על שדות הסבא אך הקומוניסטים גדמו את כל העצים בכדי שישמשו כפחם להסקת קטר "רכבת העמק". הוא אף הצטרף אלינו לסיור בשדות של סבא.

בנסיעה נוספת  עם אחי יהודה עצרנו ליד גוי צעיר (יחסית) הרוכב על אופניו בכדי להתעדכן על הדרך, הוא מצידו שאל האם אתם מחפשים את השדות של אוסר מלק? כשענינו בחיוב ענה "אבי מחפש אתכם ומעוניין לדבר איתכם" וכך נסענו עימו ופגשנו את אביו ואמו שהיו עובדים אצל סבא ומתגוררים כיום בבית הקיץ שלו (הוא הועתק מהשדה של סבא באחד השיטפונות ונלקח על ידם) האמא הייתה המטפלת של בת דודתי חנה וידעה לחזור במדוייק על שירי הערש ששרו לה.

בחודשי חייה האחרונים מרוב חולשה מיעטה אמא להתעניין בדברים מחיי היום יום, לא גילתה עניין רב בחדשות שאירעו בארץ ולא בדברי הווי מהעולם, התענינותה התמקדה אך ורק באירועי המשפחה אך יותר מכל היא התאמצה לייחד את דיבורה לבני המשפחה שהיו סביבה לזיכרונות ולסיפורים מבית אביה, דומה היה כי ברצונה היה לצוות לנו – "כתבוני לדורות"! זה הדבר אותו אני רוצה שתנצרו תמיד בליבכם ותלמדו את מסכת חיי "למען לא תשכח מפי זרעו"!

בתקופת דמדומי חייה האחרונים, עת הלכה וקמלה וידעה כי נמצאת היא על מסלול שמעטים בלבד יצאו ממנו בחיים, מול עיניה עוד עמד זכרם של שני אחיה - אליהו וצבי אריה וכן של גיסה שלמה דוב, הנאבקים בכל כוחם במחלה האיומה ללא הצלחה ומתפתלים ביסוריהם הקשים וחששה מפני הבאות. עם זאת דיברה עימנו ללא הרף על הימים ההם של פעם והרבתה לשיר לנו את שירי ילדותה וניגוני אביה הי"ד למרות שקולה היפה והערב בגד בה לא פעם והדברים היו כרוכים במאמץ רב ביותר מצידה.

זכור לכולם איך בשבת קודש בתחילת מחלתה בה הייתה חלושה ביותר וישנה שעות רבות נשמע מחדרה קולות של דיבור, חני ומוישי נכדיה המסורים ששהו עימה באותה השבת, נדהמו להיווכח כי תוך כדי שינה עמוקה, ניהלה שיחה קולנית (מצידה) עם אביה הי"ד כאשר היא מתייעצת עימו האם "להלחם" במחלה, ואכן כאשר קמה משנתה חשו הסובבים אותה כי אכן כוחות חדשים ניסכו בה והיא סיפרה כי החליטה "לצאת במלחמה" לא בעבורה כי היא "ראתה את עולמה בחייה אך בעבור בני המשפחה שכל כך רוצים בהחלמתה".  

בערוב ימיה כשהיא מותשת ממלחמת חייה, הישיבה ליד השולחן בסעודות ליל שבת קודש לא הייתה מובנת מאליו בכל פעם, חולשתה הייתה כה רבה עד שהיא חישבה כל פסיעה ותנועה , כל לגימה ו"ביסה" (כלשונה) עלו לה במאמץ אדיר, לעיתים לא אגרה כוחות אף בכדי לקום מהכורסה עליה ישבה ולהגיע לכסא שהיה במרחק של פחות ממטר ממנה. אך עם זה בכל שבת הייתה מקבלת "חיות" מחודשת בעת שנשמעו שירי השבת בשולחן ובעיקר באותם הניגונים בנוסח הויז'ניצאי אותם היא שמעה וספגה מבית אביה. עיניה היו בורקות מערגה והיא הייתה מלווה בידיה ובקולה החלש את הזמירות בעיניים נוצצות, ניתן היה לראות ולחוש את הכוחות הנפשיים אותם היא שואבת משבת קודש ומזיכרונות בית אביה, אוגרת אותם בקרבה ומשתמשת בהם כמקור אנרגיה עיקרי למלחמת החיים.

החיים של פעם אמרנו? לא! החיים של פעם לא עברו וחלפו להם מן העולם! החיים של פעם היו עבורה הבסיס והיסוד של כל חייה, ה  D.N.A.שזרם בעורקיה. ימי ילדותה, הדבקות והאהבה לאביה ולמשפחתה והקשר הנפשי העמוק לאהבת ארץ ישראל אותה ספגה בבית אביה, הם היו תמצית הנפש והגוף של אמא, הם היו הטורבינה שהזרימה את האנרגיה האדירה שלה, שמהם שאבה את כל כוחה במאבקי החיים הקשים אותם עברה בכל גלגוליה ואת גבורת הנפש והתעצומות שמאוד אפיינו את כל חייה.

אמא טרחה לתת עדות ביד ושם ולספר את סיפור חייה, היא רמזה/אמרה לי מספר פעמים שברצונה שאערוך את עדותה שם מחדש כי מרוב התרגשות האריכה במקום שצריך לקצר וקיצרה במקום שצריך להאריך, אני לא האמנתי כי גם לאמא החזקה מפלדה והעשויה מצור חלמיש יצוק, יש חיים קצובים וקיצה  קרוב, לאחר פטירתה חשתי חובה לעצמי לסכם את סיפור חייה של אמא כפי שסיפרה לנו מספר רב של פעמים, הן סיפורי חייה בעדותה ביד ושם והן בסיפורי חייה כפי שסיפרה לנו ללא הרף, בדפים אלו הרחבתי את עדותה ביד ושם בהרחבת דברים כפי ששמעתי מאחרים, וכפי שמצאתי בדברי עדות נוספים של בני עירה ואנשים נוספים שהיו עימה במחנות ההשמדה והעבודה. צירפתי תמונות מהזדמנויות שונות שהיינו עימה במסעותיה למחוז ילדותה וזאת למען צאצאיה שזכו להיות מיוצאי חלציה אך לא זכו להכירה.

אמא נשאלה מספר פעמים על ידי אלו ששמעו את סיפור חייה וכן גם נשאלה בסוף עדותה ב"יד ושם". האם אין לך שאלות על בורא העולם אחרי המלחמה?

היא הייתה משיבה, אכן יש לי שאלות אך כשיגיע זמני לעמוד לפני כסא הכבוד אשאל אותו – את "הריבונו של עולם" את כל השאלות למה זה קרה, בינתיים, עד שאשמע מהקב"ה את ההסבר לכל מה שהתחולל אני הולכת בדרכי האמונה שאבי חינך אותי ללכת בה מבלי לנטות ימין ושמאל.

 היא האמינה בכל ליבה ואמרה זאת בהזדמנויות רבות כי השואה התרחשה כעונש לעם ישראל, לא כעונש לאלו שנהרגו אלא כעונש על כלל עם ישראל כי כל ישראל ערבים זה לזה. היא הרבתה לומר כי תחושתה היא שהבדלי המעמדות בין היהודים, ההתנשאות של בני העשירים על בני העניים בחיי הפאר, התחושה כי למי שאין לו כסף אינו שווה כלום והעובדה כי בנות יהודיות נאלצו לעבוד בעבודות בזויות כמשרתות בבתים זרים רק בכדי שיוכלו להתחתן  בשידוך הגון, זה הביא לחורבן וכליה וחששה מאוד כי גם כיום הסכנות הרבות שיש לעם ישראל הן עקב פערי המעמדות הרבים שיש בעם, כשהתגוררה בארה"ב וגם כשהשתתפנו שם בשמחות היא סלדה ממה שהיה נראה בעיניה כשחצנות והתנשאות של בני המעמד הגבוה וכשראתה בשמחות ובחגים את הנשים ההדורות עטויות הפרוות אמרה בחרדה – "כך בדיוק זה היה נראה לפני המלחמה" .

אמי הייתה גאה מאוד בהישגיו הספרותיים של בן העיר המפורסם אלי ויזל הידוע כסופר מהולל שאף זכה בפרס נובל לספרות. אך עם זאת לאחר התבטאות מסויימת של אלי ויזל שהתריס כלפי מעלה על "העלמותו של אלוקים בימי השואה", ביקשה ממני כשנה לפני פטירתה לפני נסיעתי לסיגט, להכנס למוזיאון הפועל בביתו של אלי ויזל ולכתוב בספר המבקרים את מחאתה ואכזבתה מאמירותיו ואף הכתיבה לי את עיקרי הדברים וכך אכן עשיתי.

חייה של אמא היו תמיד בצל אביה הי"ד, היא שאלה את עצמה בכל עת שהתלבטה - מה אבא היה אומר? ופעמים רבות שמענו ממנה משפטים שהביעו את תחושתה - "לו אבא שלי היה רואה אתכם" וכד', כך גם התבטאה בגאווה על זה שכל בניה ונכדיה חבשו את ספסלי הישיבות והולכים בדרך ד', "הוא היה מתגאה בכם" הפטירה בסיפוק עצמי פעם אחר פעם. 

באחד השנים בחג שמחת תורה התארחה אמא בביתי, כמנהגה מידי שנה ירדה לראות את ההקפות והריקודים בבית הכנסת. אשה מבוגרת הגיעה באותה השנה אף היא לעזרת הנשים. אחת המתפללות שחפצה להעניק הרגשה טובה לאורחת, ערכה היכרות בין שני המתפללות המבוגרות בבית הכנסת, אמא שאלה למקום מגוריה ולשמה מהעבר "מהבית", האישה שהייתה קשת יום ומרירה התריסה כלפי אמא "מה מעניין אותי מה שהיה? אני לא רוצה לזכור כלום!". אמא הביטה בה בעין חודרת  תפסה את ידה ולתדהמת הנוכחות בשיחה השיבה לה: "שמך כך וכך ונקבה בשם נעוריה ובשם כפר הולדתה. האשה הביטה בה בתמהון ואמא המשיכה בהתרגשות "את לא זוכרת אותי אני שורה מלק היינו יחד בבלוק 9 בשורה 3 בבירקנאו..." אמא לא הניחה לה להמשיך ולשקוע בעברה הקשה והמר אלא נטלה אותה בידה חדורת האמונה לעבר חלונות עזרת הנשים, "בואי תראי איך ילדינו שלנו, אלו שמנגלה ימ"ש רצה להשמיד ולהרוג רוקדים ושמחים עם ספרי התורה שהם רצו לשרוף, בואי ותביטי איך הם לא הצליחו! תחשבי איך הורינו רואים עכשיו ממרום את נכדיהם שמחים בבית הכנסת ואומרים "את גופתנו הם שרפו אבל לא את נשמתנו ורוחנו"    

הנשים שהיו עדות לפגישה המרגשת והמרטיטה סיפרו כי קיבלו את הפירוש המוחשי ביותר לפסוק "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

כך הפכה אמא כל הישג קטן לנצחון גדול, ואת כל חייה למלחמה על אלו שהפכו את חייה לגהנום, כשהגיעו אחיה לארץ ודחקו בה להתחתן ולהקים בית היא סירבה בתוקף, היא לא יכלה להשתחרר ממה שראו עיניה, איך שבבת אחת משפחה מאושרת נהפכה לעפר ורמץ. אחיה אליהו הצליח לשכנע אותה בטיעון כי בכך היא ממשיכה את מעשיהם של הנאצים להכחיד את עם ישראל, אמירה קשה זו דירבנה אותה להקים בית עם אבא שיבל"א.

את אהבת ארץ ישראל המופלגת בה התברכה ינקה מבית אביה, אסור היה לנו לספר ליד אימא דבר שיש בו משום גנות לארץ ישראל או אפילו יכול להוביל לדבר על חסרון בארץ הקודש, ולא זו בלבד אלא נזהרנו מלדבר בשבח ארצות חוץ לארץ בפניה כי עלול היה להשמע מזה כי ח"ו ארץ ישראל נחותה מארצות חוץ לארץ. החלב של ארץ ישראל הוא תמיד המשובח ביותר, תפוזי א"י הם המתוקים ביותר וכו'. היא לא יכלה לסבול את מי שמתח ביקורת על ארץ ישראל ואפילו היו פעמים בהם עזבה התכנסויות שונות כשנדמה היה לה כי זילזלו שם בבני ארץ ישראל. היא קישרה כל ביקורת על ארץ הקודש גם כביקורת על משאת החיים של אביה.

כאשר התרחש בארץ משבר כספי אליו נקלעו הורי ובעקבותיו נאלצו לקחת את מקל הנדודים בידיהם ולעבור להתגורר מספר שנים בארה"ב, חיה שם התנהלו באופן ארעי לחלוטין, כל מכשיר חשמל שנקנה שם היה רק כזה שניתן להתאימו למתח החשמל שבא"י אפילו אם היה זה מכשיר פעוט ערך. היא חייה בארה"ב עם יסורי מצפון כבדים ביותר וכל חייה שם היו רק לצורך חיי ארץ ישראל ועל כן עשתה את כל שבידיה להרגיש את חיי השעה בארה"ב.   

"למען ידעו דור אחרון בנים יולדו   יקומו ויספרו לבניהם"

 משפחתי 

נולדתי לאימי חנה בת ר' יוסף וויס מהכפר אניק, ביום כ"א באדר בעיר סיגט - העיר בה נולד אבי, ר' חיים עזרא בן ר' יחזקאל אברהם בן חיים עזרא הי"ד ואפילו סבי נולד בה, אימי התקשתה מאוד בלידתי ומאז לא התאוששה, גם אני הייתי חולה מאוד במשך כחצי שנה מלידתי ובעת שנתרפאתי נתן אבי בשבת קודש קידוש גדול להודות לד' על הצלתי ותמיד הוא היה אומר כי אני נולדתי פעמיים פעם ב - כ"א באדר ובפעם השניה ביום בו יצאתי מכלל סכנה.

כאמור, אמי לא התאוששה מאז הלידה מחולשתה, סבלה רבות מדלקת ראות ואסטמה והרבתה לשהות בעיירות מרפא שונות בנסיון למצוא מזור ותרופה למחלתה ובכדי להקל על סבלה. למעשה, מי שטיפלה בי וגידלה אותי במסירות כאמא ממש הייתה אחותי הגדולה מלכהל'ה, אליה הרגשתי בהמשך חיי יחס של ילדה לאימה ועל כן בעת אשר חבקתי לראשונה את בתי הבכורה החלטתי כהכרת הטובה כלפי אחותי הגדולה והמסורה לקרוא את שמה כשם אחותי - מלכה ולא על שם אימי חנה אותה לצערי לא הכרתי. (כשזכיתי ונולדה לי נכדתי הבכורה ביקשתי כי ימלאו את החובה המצפונית שיש לי לאמי ויקראו את שמה חנה כשם אמי)

מלבד חולשתה ומחלתה של אמא, המשפחה התמודדה עם עננה שחורה נוספת שריחפה מעליה באופק מספר שנים. היה זה החשש הרב מעתידו הבריאותי של הבן הבכור יצחק ז"ל, באחד הימים בעת משחק עם בן כיתתו בחיידר, ספג אחי בעיטה הגונה בבטנו או באחד מכליותיו, הוא התפתל מכאבים ומייסורים נוראים והרופא הודיע כי ימיו קצרים וספורים ולכשיגיע לימי הבחרות חייו יהיו בסכנה, הוא חי שנים נוספות חיים רגילים והתפתח ללא כל בעיות רפואיות, אך אכן את אשר יגורנו בא ובעת הגיעו לגיל 17 החל לסבול מהמכה, הפסיק לאכול ואט אט גווע ומת ונאסף אל עמיו בי"א  באב בן ח"י שנים.

הלוויתו רבת היגון התקיימה בסיגט ביום י"א בחודש אב, שם הביא אבא "את בנו אשר אהב את יצחק" למנוחת עולמים, אמא ממיטת חוליה התעניינה כל הזמן בשלומו  של יצחק ושאלה רבות על פשר היעדרותו מהבית. מחשש לשלומה ובריאותה של אמא לא סיפרו לה את האמת המרה אלא התחמקו ואמרו כי שלחו את יצחק להינפש ולהתחזק בהרים, היא לא האמינה לזה וידעה כי מסתירים ממנה את הבשורה הנוראה.

חודשיים אחרי שחזרו מקבורתו של אחי הבכור, ביום ב' של ראש השנה השיבה אימי את נפשה המיוסרת השמימה ושוב עשתה המשפחה את הדרך העצובה  בשבילי בית הקברות, שם קברו את אימי חנה בת ר' יוסף ע"ה ליד בנה הבכור אהוב נפשה יצחק, אבא בנה מצבה יקרה לשניהם - "וילכו שניהם יחדיו". (אמא הייתה תינוקת בת כשנתיים בעת פטירת אימה, הקשר היחידי שהיה לה עם אימה היה "תיקון" (קידוש) שהיא הקפידה לתת בבית הכנסת בכל ראש השנה, אמא טרחה לאפות במו ידיה עוגות טעימות להפליא לעשרות מתפללים שיסעדו את ליבם אחרי קריאת התורה, ואבא שיחי'  שומר יארצייט ביום ב' של ראש השנה, אמא ביקשה כי אמשיך ואשמור את היארצייט בעליה לתורה ובמתן "התיקון" בו החל אביה.)

עוד דבר נורא היה לוטה בערפל כבד בבית וזה עברו של ילד נוסף שנולד לאבא ואמא ונפטר, אני לא זוכרת אם זה היה בעת הלידה או כאשר הוא היה ילד קטן, על ילד זה לא דיברו בבית ואני לא יודעת אפילו את שמו אם בכלל היה לו.  

נותרנו שבעה ילדים יתומים בבית ואבא שהיה צריך לטפל בנו, אני הייתי הקטנה בת שנתיים והגדול אליהו היה בן 14. אני לא זכיתי שיהיה לי איזה שהוא זיכרון כל שהוא מאימי ואפילו הקל ביותר. אבא היה אומלל, הוא ניסה להיות עבורנו גם האבא וגם האמא ולתת לנו את כל היחס והחום שהיינו צריכים ועם זאת להמשיך את עסקיו המסועפים כרגיל, שנתיים הוא נשא על כתפיו את כל הקושי הזה בגאון, השכנים והחברים ריחמו עליו והציעו לו עזרה, אבל הוא סירב לקבל עזרה מבחוץ, הוא ראה זאת כעלבון אישי – "הילדים שלי לא מסכנים" הוא נהג להגיד והמשיך לסרב, אנחנו הילדים התלכדנו כמשפחה ועזרנו אחד לשני. לי באופן אישי היה יחס מיוחד מאבי, היו דברים בבית שהיו אסורים לכל האחים והיו מותרים רק לי, כך נהגתי לטפס מידי פעם על ברכי אבי מה שלא ראיתי אצל אף אחד אחר מאחי קנו לי מעדנים ועשו לי הרבה "הנחות". למעשה אבא פינק אותי באופן מיוחד כל ימיו גם כשהייתי נערה בוגרת.

אבא המשיך להיות גם האבא וגם האמא במשך שנתיים, בת דודה של אבא שהייתה אלמנה הייתה מגיעה אלינו לפרקי זמן עם בתה מלכל'ה בכדי לעזור לאבא בגידול הילדים ובתקווה לנישואים עם אבא אבל הוא סירב בעקשנות לנישואים אלו ולמרות זאת היא המשיכה לבוא ולעזור במשק הבית במסירות רבה. לאחר כשנתיים מפטירת אמא, אבא התארס עם אישה מהכפר האלמין ששמה היה אסתר פרידמן הוא  הכין אותנו נפשית רבות לפני שהביא את אשתו השנייה אלינו לבית. אבא ישב עם כל הילדים קודם בואה וניסה להסביר לנו את צעדו זה ולשכנע אותנו כי זה רק לטובתנו ובכדי שהבית ימשיך להתנהל כבית רגיל, אנחנו סירבנו להשתכנע.

התכוננו בדריכות לבואה של האמא החדשה, היא באה והביאה מתנות לכל אחד מהילדים וגם עוגה לכולם, אני שלא הכרתי את אמא והייתי עדיין ילדה קטנה שמחתי מאוד על זה שתהיה לי סוף סוף אמא כמו לכל החברות ובעיקר שמחתי על המתנות, אבל האחים שלי ראו את זה בעין רעה איך שהיא נכנסת ותופסת את מקום אימם, בעיקר הם שמו לב להבדלים הרבים שבין אמא ז"ל לבין האמא החדשה בניהול הבית וטרחו להעיר לה על כך בכל פעם, היא מאוד לא אהבה את ההשוואות שהם עשו והתלוננה בכל פעם בפני אבא, וליבו של אבא היה נחמץ.

ההבדלים בין האמא החדשה לאמא ז"ל היו גדולים, בעוד שלאמי ע"ה הכל היה טוב ומעולם לא היו לה דרישות לעצמה, לאמא הזו היו  דרישות רבות של נוחות והיא לא הייתה מוכנה לעשות את כל מלאכות הבית הקשות, היא הייתה יותר "גברת" מהאמא הביולוגית ומאז התחלנו להעסיק בבית משרתות.

הילדים גם לא יכלו לראות איך שאבא שעבורנו הוא היה פסגת השלמות והיה לו בבית "מקום של כבוד" החל לעזור לאמא בעבודות הבית, זה היה עבורנו בלתי נסבל ובלתי נסלח, ונתפס אצל אחי הגדולים כניצול של אבא ע"י האמא החורגת, הם לא היו רגילים לזה  מאחר ואמא ע"ה מעולם לא ביקשה דבר מאבא אף לא כוס מים. אבא מצידו מאוד רצה לעזור לאשתו השנייה להיקלט בבית ולהקל מעליה את הקשיים ועזר לה במטלות הבית, אך האחים שלי פירשו את זה כהשתלטות שלה על אבא וזילזול בכבודו וכחילול כבוד אמה ע"ה. אני לא יכולה לדבר כיום על האמא החורגת מבלי לומר את האמת. היא הייתה אמא טובה ומסורה ביותר והשתדלה מאוד מאוד להתחבב עלינו ובפרט עלי, כיום כאשר אני בעצמי אמא אני רואה כמה אמא טובה היא הייתה.

לאמא החדשה היה בת ובן, הבן נשאר אצל הסבא והסבתא שלו והבת באה איתה  וגדלה איתנו וקראו לה רוחל'ה (כיום דוידוביץ והיא מתגוררת אצל בנה באשדוד), אהבנו אותה מאוד ויש בינינו קשר מאוד טוב עד היום, היא עברה איתנו – עם אחותי רוז'י ואיתי,  את כל מאורעות ומראות המלחמה, היינו תמיד תמיד ביחד, לא עזבנו אחת את השניה לרגע ותמכנו אחת בשניה, חילקנו בינינו כל פעם את הלחם והמים ותמיד חלוקה זו הייתה מלווה בויכוחים כי נראה היה לנו כי מי מאיתנו שחילקה, תמיד נתנה לאחיותיה את החלק הגדול ולעצמה השאירה פחות כל אחת מאיתנו חשבה שאחותה היא זו שצריכה מנה גדולה יותר , גם כשגרנו כבר בבני ברק  נותר בינינו קשר טוב וביקרנו אחת את השניה בעיקר בשבתות ובמועדים ( אמא שמרה קשר הדוק עם רוחל'ה כל חייה ונסעה לבקרה מידי פעם גם כאשר זה היה כרוך בנסיעה מייגעת לעיר אשדוד שם התגוררה עם משפחת בנה. לאמא נותרה טבעת יהלום שסבא קנה לאמא החורגת - אמה של רוחל'ה, אמא הכריחה את רוחל'ה לקבל ממנה את הטבעת בטענה כי סבא נתן את הטבעת הזו לאמה ועל כן זה שייך לה).

כך הבית המשיך להתנהל, הילדים הגדולים התרגלו וקיבלו אט אט את מרותה של האימא והבת שלה גדלה יחד איתנו כאחות ממש, אבא דאג לה מאוד שתרגיש טוב וחשנו שהיא אפילו הייתה הבת המועדפת עליו ומאידך גם אני הייתי הילדה הקטנה הנצחית והמפונקת ולמרות זאת חיינו מאוד בשלום.

גם אופי הבית השתנה מעט אחרי נישואיו של אבא, לפני כן דיברנו בבית אך ורק בשפת היידיש, לאחר הנישואים התחילו לדבר בבית גם בשפת ההונגרית כפי שדיברו בכפר מולדתה האלמין, עם אבא המשכנו לדבר ביידיש. שינוי נוסף היה שהתחלנו לחיות בבית מעט יותר בהרחבה, אבא היה יוצא איתה למעיינות מרפא והבית התנהל לא בצמצום ולא קנו רק את מה שהיה צריך אלא מעט י יותר בהרחבה.

הבית שלנו היה בית גדול ומרווח והיו בו שלושה חצרות, לפני הבית  היה                         

עם דשא ושיחי שושנים, חצר נוספת שם היה מתנהל משק הבית והתגוררו בו המשרתות, שם היו בנויים האורווה והרפת עם שני פרות, תרנגולות שהטילו ביצים, חדר נוחיות וכד', ובחצר השלישית היה המחסן שלנו,

כיום על שטח הבית של אבא בנו בנק, בחצר שלידו בנוי בית בו מתגוררת המשרתת שלנו בעבר ורק המחסן נותר כפי שהיה עד היום.

האחים שלי למדו בחיידרים בסיגט, לבנות לא היה אז מסגרת לימודית יהודית, הם למדו בדרך כלל מאמא שלהם את ההלכות וההתנהגות היהודית, והיו משכילות ברמת ההשכלה שהאמא שלהם יכלה להעניק להם. כאשר אני הגעתי לגיל החינוך כבר היה את החוק שצריך ללכת וללמוד בבית הספר העירוני של הגויים, אני מאוד אהבתי את בית הספר הזה כי הייתי בו "מלכת הכיתה", באתי מבית עשיר ולבנות שבאו משכבות העם הרגילות לא היה בו מקום של כבוד, בבית הספר שיחקו הרבה ועשו הרבה הצגות ואני מאוד אהבתי את התחום הזה, אהבתי לעלות על הבמה ולהציג ובעיקר לקבל את התשואות, אך כדי לעלות על הבמה ולהציג היה צורך בביגוד מיוחד ובאביזרים מיוחדים ולרוב הבנות לא היו את האמצעים הכספיים לשאת בהוצאות אלו. את זה בדיוק אהבתי, מאחר ולאבא היה כסף ולי  - ליתומה הקטנה רצו רק לתת ולהעניק ניצלתי את זה היטב, אבא היה קונה לי את כל התפאורה ואני הייתי עולה לבמה וזוכה בתשואות. בכיתה תמיד הייתי בין הראשונות ובכל הזדמנות אני הייתי בולטת. בכיתה לא היו הבדלים בין יהודים לגויים, מלבד זאת שלא היינו חייבים להתפלל את התפילה שלהם, בשבת היינו צריכים להגיע לבית הספר אך לא כתבנו.

כאמור, כשהתחלתי את גיל הלימודים היו הבנות חייבות ללכת לבית הספר עם הגויים, שם למדנו עד השעה 12:30 כשהייתי ילדה צעירה מאוד התחוללה סערה ברחוב היהודי. בפולין הקימו את ארגון בית יעקב של שרה שנירר, הרעיון היה להקים מסגרת לימודית לבנות יהודיות, הצורך היה לאחר שתנועת ההשכלה החלה לפרוח בקרב היהודים ולהרוס משפחות חרדיות רבות, הרבנים בעיקר אלו הנמנים על אגודת ישראל הקימו את המסגרת בכדי לשמור על חינוך הבנות ולתת להם מושגים חשובים ביהדות, היוזמה נתקלה בהתנגדות חריפה של שני הצדדים, החרדים הקיצונים מאוד התנגדו כי ראו בזה שינוי ממסורת האבות ואילו החופשיים התנגדו כי היה להם נוח יותר ללכוד בנות בורות וחסרות ידע ביהדות וכך להשפיע עליהם לעזוב את חינוכם החרדי.   

נערה צעירה אחת כריזמטית וסוחפת בשם חיה הס, מתלמידותיה הראשונות של שרה שנירר בפולין הגיעה לסיגט מגרמניה והקימה שם גרעין של תלמידות שלמדו תחת השם של "בית יעקב". גם בסיגט  היה פולמוס על זה, אבל אנחנו הלכנו לשם כי כך למדנו מה אנחנו מתפללות, מה זה פרשת השבוע, חומש, הלכות וכד'. הגב' הס מסרה את השיעורים מאוד במתיקות ועשתה מזה ממש חוויה, אני הייתי ילדה קטנה בכיתה הנמוכה ביותר אבל גם האחיות שלי הלכו לשם והם היו דבוקות במורה וקיבלו את כל מה שאמרה בקנאות רבה כאילו היה זה תורה מסיני, אם המורה הייתה אומרת משהו זה היה עבורנו קודש קודשים ולא סרנו מזה ימין ושמאל, ברבות הימים כשהגעתי לארה"ב ופגשתי שם חברות ובת דודה מהעיר סיגט, הם הביאו אותי אל אותה המורה שלא פגשתיה כ- 50 שנה ולא שיערתי כי נותרה בחיים, המורה זכרה אותי בבירור כאילו לא עברו מאז יובל שנים והעולם התהפך ואני כששמתי את ידי בידה הרגשתי בדיוק את אותה התחושה הנעימה שחשתי כאשר הייתי ילדה בת שמונה ועמדתי לידה בבית יעקב. בבית הספר למדתי עד כיתה ז' אז נכנסו ההונגרים וסגרו את בית הספר. מלבד הלימודים האלו אבא גם הביא מורה לעברית הביתה והוא לימד אותנו עברית.

 כאשר הבנים החלו לצאת לישיבות, יצחק למד אצל מהר"ם בריסק בטושנד. כמדומה לי שאליהו למד בטושנד ואחרי כן בויז'ניץ, צבי אריה ויחזקאל למדו יחד בישיבת ויז'ניץ באויבר ווישוא,  אצל "הדמשק אליעזר" ור' מושל'ה הגר מי שלימים היה האדמו"ר מויז'ניץ בעל "הישועת משה" בבני ברק, יחזקאל אברהם היה מאוד רציני וגם מאוד "פרום" בדעותיו, הוא תמיד היה מטיף לי מוסר שעלי להתפלל ולהתנהג טוב כי אחרת אש הגהינום אותו היטיב לתאר, תבער בי, אליהו נמשך אחרי חברים שהיו מעט יותר מודרנים והתלבשו לא כל כך בדיוק כפי שאבא רצה, אני זוכרת שפעם אליהו הגיע מהישיבה הביתה, הוא היה נראה חיצונית מעט שונה, הכובע עמד על ראשו מעט בזווית וניכר היה כי הוא "התקדם" מעט, בצידי הכובע הוא עשה "קנייצ'ים" קטנים רח"ל! אבא לא אמר מילה, רק התקרב לאליהו בנחת, לקח את הכובע החדש ומול עיניו הפעורות והנדהמות של אליהו הוא מעך את זה לעיסת בד, אליהו היה נבוך וכואב, הוא אמר לאבא "זה עלה לי הון" ואבא אמר לו בניחותא, לא נורא אני אשלם לך על כובע חדש, אליהו חרק את שיניו ולא אמר מילה אחת! יותר מזה לא היה צריך לומר כלום אליהו הבין את הגבולות שאבא הציב. אבא בכלל לא הכה אותנו מעולם ולא צעק עלינו, לא היה רודה בנו וכופה עלינו את דעתו כפי שנהגו אז, לעיתים אף ראינו בעליל שהוא מעלים עין ממעשי שובבות ונערות שלנו שלא עלו בקנה אחד עם השקפתו החרדית, אבל הוא התנהג אלינו במקל של נועם בניגוד גמור למה שהיה מקובל בסביבה החברתית שלנו, מנגד אנחנו כיבדנו את אבא בכבוד מלכים, הערצנו אותו כאדם מושלם  ומעולם הוא לא היה צריך "לצאת מהכלים" בכדי שנתנהג בסדר, מספיק היה מבט אחד של אבא בכדי שנבין את כוונתו. אולי בגלל זה אצלנו במשפחה התנהגנו בדיוק לפי השקפתו של אבא, אפילו מי שברבות הימים לא המשיך בדיוק את המסורת שלו בכל זאת הוא לא עשה את זה לפני אבא. וזה היה מתוך כבוד ואהבה ולא מתוך פחד ומורא.

לעיתים, באו אל אבא סוחרים לפגישות עסקים או לערוך התחשבנות, אבא היה מקבל אותם בבית והאמא ערכה שולחן מפואר וכיבוד כיד המלך, אליהו וצבי אריה גם הצטרפו לפגישות הללו אליהו כבר הצטרף לעסקים יחד עם אבא וכנהוג אז כולם עישנו סיגריות, הסוחרים הגישו סיגריות יוקרתיות וכיבדו גם את האחים שלי אבל הם תמיד סירבו לקחת כי למרות שהם כבר עישנו אבל לא עשו את זה בפני אבא, היה בזה משום פחיתות כבוד לאבא, הם מאוד התפעלו תמיד מכיבוד האב שלהם. אני היית ילדה קטנה (גם כשכבר הייתי נערה) וגם לי נתנו חלק פעיל "בעסק" וזה לספור את שטרות הכסף.

כאמור, אבי עסק במסחר בתפוחים, היה לו חברת אימפורט אקספורט בשם "פראגה פרוכט", איתם הוא עסק ביצוא התפוחים לצ'כסלובקיה להונגריה ולגרמניה, הוא היה נוסע הרבה והיה מביא בכל פעם מתנות לילדים מהנסיעות, אבא היה מביא כלי פורצלן ואהב מאוד כלי כסף וספרים. כשחזר מנסיעותיו סיפר על תרבותם הנפלאה של הגרמנים ואדיבותם, על החופש והדמוקרטיה ששררו שם, כשנסע ברכבת והתפלל שם כשהוא עומד עטור בטלית ותפילין, שכניו הגרמנים לקרון כיבדו אותו מאוד והצעירים אף עמדו לכבודו וקראו לו "רבינר" לכן אבא לא האמין למה שסיפרו אחר כך הפליטים הפולנים שהגיעו לסיגט על הגרמנים ומעשי האכזריות שביצעו. עקב מסחרו, סבא היה מהיחידים בעיר שהיה ברשותו מכשיר טלפון בבית ולכן הרבה מבני העיר היו נכנסים אלינו לבית לקבל הודעות או להתקשר. עיקר העבודה של סבא היה בעת קטיף התפוחים אך כהכנסה צדדית היו בבעלותו גם שלושה מטעי תפוחים גדולים וברבות הימים רכש מטע נוסף יחד עם אחי הגדול אליהו, במטע היה לנו בית קיץ לשם היינו הולכים בקיץ ולעיתים גם הלכנו לשם בשבתות בצהרים עם האחים הגדולים. לאחר המלחמה מטעי התפוחים נכרתו ע"י הרוסים בכדי לספק עצים להנעת הרכבת שעברה בסיגט. היה ברשותו גם יער של עצים בקמפלונג אבל לשם הוא לא לקח אותנו אף פעם כי טען שגרים שם גויים אנטישמיים ולא רצה לסכן אותנו.

אבא ידע לדבר עם כל אחד בשפתו, עם היהודים ועם הגויים, מעולם הוא לא התרגז ולא היה לו ריב עם אדם, אפילו בכל הוויכוחים והמחלוקות בעיר בין היהודים, והיו הרבה כאלו, הוא לא התערב ולא לקח כל חלק ואנחנו בבית כמעט ולא שמענו עליהם, הוא חי בשלום עם כולם ולא החזיק מעצמו כעשיר או כבן מעמד מיוחד, ולכן זכה להערכה רבה ביותר, כאמור אנחנו לא היינו מעורבים בכל מה שקורה בתככים של הקהילות בעיר סיגט והם היו רבים, עליהם שמענו תמיד רק כשהקשבנו לשיחות הבחורים שהיו באים לביתנו לאכול בשבת או לבקר את האחים שלי, ככה הוא גם התנהג במסחר, הוא היה הגון וישר ומילה שלו הייתה מילה! את העסקים הוא היה מסכם עם מילה ולחיצת יד ומעולם לא חזר בו. כאשר הגיעה עונת קטיף התפוחים היו עוברים עם ה"דובוש" שזה היה כמין תוף ענק בכפרים הסמוכים באזור מרמורש והודיעו שאוסר מלק (זה היה השם הלועזי שלו) מזמין את כולם למכור לו את התפוחים, כל הרחוב היה עמוס בקרונות של תפוחים שהביאו הכפריים מהמטעים ולפעמים הקרונות הרבים סתמו את הרחוב המרכזי של העיר וגרם לקשיים בתנועה ושוטרי העיר היו מסדירים את התנועה. את התפוחים שהוא קנה היה מאחסן במחסן אצלנו בחצר ובעוד מקומות שהוא שכר לפני העונה, עובדים רבים היו עובדים אצלו במסחר, בקבלת הסחורה, ברישומים, באריזה ובשמירה. כל חקלאי שקנו ממנו את העגלה עם התפוחים קיבל טופס המעיד  על המשקל של התפוחים ועל המחיר שנקבע עימו ובימי ראשון האיכרים היו באים לקבל את הכסף, החצר שלנו הייתה מלאה באיכרים שהמתינו לתורם, קראו להם בשם הם נכנסו סיכמו את החשבון וקיבלו את הכסף במזומן, אבא אף פעם לא היה בעל חוב לאף אחד, היה פעם אחת שלאבא היה קשה עם הכסף, בעלי החברה של פראגה פרוכט רצו להלוות לו כסף אבל הוא לא רצה לקחת הלוואה, במקום זה הוא הכניס אז שותף לעסק שישקיע מזומנים. את הפירות הוא היה מייצא מחוץ למדינה ובכל יום בעונה היה שולח בין 10 ל 12 וואגונים (קרונות).

אבא זכה לחתן שנים מילדיו לפני המלחמה, את אחותי הגדולה מלכ'לה  עם חיים קנדל מהישוב מרוש וואשרהא - אצלה עשינו כפי שנהגו היהודים בעלי היכולת לפני החתונה סעודת עניים, יום לפני החתונה קישטנו לכבוד המאורע את החצר וערכנו  שולחנות רבים מעוטרים עם מפות לבנות עליהם הגשנו את כל הכיבוד כפי התפריט שאמור היה להיות בחתונה: דגים, מרק, בשר, עוגות ועוד, לסעודה זו אבא הזמין את כל העניים שבעיר והם כבר סיפרו איש לרעהו ככה שהגיעו המוני עניים עלובי נפש ומסכנים, בחצר ניגנה תזמורת ניגוני שמחה וחתונה וקיבלה את פניהם של העניים וגם הבדחן של החתונה הסתובב עם העניים, אבא הסתובב בין כל הנצרכים עם השטריימל ובגדי החתונה היפים וכיבד את העניים כאילו היו הם האורחים החשובים ביותר בחתונה, אני זוכרת שהם התעקשו ורצו לראות את פניה של הכלה עם בגדי החתונה ואחותי באה אליהם נבוכה בבגדי הכלולות  וכולם בירכו אותה בחום. לאחר הסעודה אבא עמד בשער של החצר ונתן לכל אחד ואחד מעטפה עם כסף  והם השיבו לו והרעיפו עליו ברכות. סעודת העניים נחרתה בזכרוני למרות שאני לא זוכרת הרבה מהחתונה כי הייתי כבת חמש אבל אני זוכרת היטב את השמלה שלי בצבע וורוד עם סרט מטפט.

החתונה השנייה שאבי ערך הייתה של אחי הגדול אליהו, זה כבר היה סמוך למלחמה, את החתונה ערכה משפחת הכלה שגרו בכפר ליד האלמין, הם היו משפחה מאוד מכובדת ועשירה, אך הזוג הצעיר לא זכו לחיות יחד הרבה זמן כי לאליהו היו בעיות עם השלטונות ההונגרים עקב חובת הגיוס לצבא, שלחו לו הזמנה לגיוס והוא "לא קיבל את זה" ונהפך ל"טמיר ונעלם" (הגדרה יהודית לאותם יהודים שנאלצו לברוח ללא זהות מהשלטונות")  ולכן הוא נחשב לעריק מהצבא, העונש על זה היה יכול להיות עונש מוות והוא היה חייב לברוח מהבית, הוא ברח לאוראדיה מרה ומשם לבודפשט, את הרהיטים היקרים שהזמינו לחתונה היו צריכים לאכסן במחסן ואשתו הצעירה נשארה לגור לבד, ההורים שכרו לזוג הצעיר חדר אצל משפחה בשם מתיאש והבת הגדולה שלהם באה לגור עם גיסתי – אשתו של אליהו בכדי שלא תישאר לבד. אשתו של אליהו נהרגה במלחמה, גיטו הבת הגדולה של משפחת מתיאש שלנה עם אשתו של אליהו התחברה אחרי המלחמה עם אחותי רוז'י, היא הכירה לה את אליהו והם התחתנו, מהם נולדו חיה ועזרא.

החגים והשבתות בבית היו משהו מיוחד, אבא היה מתפלל בבית הכנסת אצל הרבי מבורשא שהיה ממש קרוב אלינו, בליל שבת לאחר שהיה בא מבית הכנסת הוא היה שר גוט שבת ושלום עליכם בנוסח של חסידי ויז'ניץ, כאשר הוא היה שר הוא היה עושה תנועות בידים, היה לו קול מיוחד ויפה ובנוסף הוא גם מאוד אהב לשיר, חוץ ממני אף אחד מהילדים לא קיבל ממנו את הקול ואת היכולת לשיר, בסידור שלו בו השתמש בסעודות שבת ונותר מהמלחמה, ישנם כתמי שומן וסימני אצבעות לרוב בדפי הזמירות לשבת. (בסידור זה "אוצר התפילות" רשומים בכתב ידו גם מועדי הלידה והפטירה של בני משפחתו)

אבא תמיד היה בא מבית הכנסת מלווה באורחים לשולחן השבת, יהודים עניים או אורחים שנשארו בעיר ללא מקום לאכול וגם בחורי ישיבה שהיו אוכלים "טייגס" (ימים) כי פעם בישיבות לא היה פנימיה מסודרת עם חדר אוכל, אלא כל בחור היה צריך להסתדר לבד לארוחות, היו בחורים שהיו משלמים למשפחות והיו אוכלים אצלם ואלו שלא היה להם כסף לשלם היו אוכלים אצל משפחות שהיו מזמינים אותם כאורחים ללא תיאום מראש, בכל פעם אצל משפחה אחרת. כך שאותם בחורים שהיו אוכלים ימים היו פעמים רבות מורעבים, לעיתים הם היו נופלים אצל משפחות עניות שחלקו עימם את האוכל הדל ונותרו רעבים כפי שנכנסו ולעיתים הם זכו להיות במשפחות שהיה שם אוכל בשפע ואווירה טובה והם היו אוכלים בתאבון מוגבר, אבא מאוד כיבד את בחורי הישיבה ודאג להם שיאכלו גם עבור הימים הבאים, הם היו אומרים דברי תורה, שרים זמירות ומספרים על המתרחש בישיבות ועל חוויות אחרות, היו בחורים שידעו לחרוז חרוזים וזה היה חוויה שבתית מיוחדת,  היו בחורים שהיו מתביישים ונבוכים לאכול ולדבר ואז הוא היה צריך לעודד אותם שיאכלו וממש לדובב אותם, למרות שבכל שבת היו אורחים לא מתוכננים תמיד היה השולחן מלא ולא היה חסר כלום.

מלבד הבחורים שאכלו "ימים" והם לא היו מוכרים לנו, האחים שלי כשהיו בבית הביאו את חבריהם הבחורים מהישיבות או מהעיר, ואיתם הרגשנו מאוד פתוח.

את הצ'ולנט היו כל תושבי העיר מטמינים בערב שבת בתנור של המאפייה, ביום שבת אחרי התפילה, המשרתות או הילדות היו הולכות לקחת את הסירים מהמאפייה, היה להם תרמיל גב מיוחד עבור זה ובכל העיר הסתובבו נערות עם סירי החמין מדיפי ניחוחות שבת על גבן, לפעמים בקיץ אנחנו היינו הולכים לאכול את סעודת שבת בגינה שלנו שליד הנהר, והמשרתת נשאה לשם את הסיר על גבה, ופעמים הלכנו רק הילדים לשם והצטרפו אלינו החברים של האחים שלי.

בנוסף הייתה לנו אורחת קבועה בכל שבת וחג, היתה זו דודה רבקל'ה שהייתה קשישה ואלמנה שנים רבות, ומאחר והיא הייתה חסרת שיניים, היא הייתה יושבת ואוכלת כאשר היא מסתירה את פיה בידיה. 

אצלנו היו גם משרתת גויות וגם יהודיות, המשרתות היהודיות היו בנות ממשפחות יהודיות עניות שלמשפחתם לא היה כסף להחזיקם, הם היו אצלנו ועזרו בניהול הבית ותמורת זאת קיבלו אש"ל ומשכורת, אבא מאוד הקפיד על כבודם שהם ישבו ליד שולחן השבת כאחת מבנות המשפחה והקפיד שיתנהגו אליהם בכבוד ובדרך ארץ כאילו היו אלו בנותיו, הוא לא נתן להם לעשות מלאכות פחותות שאנו לא הינו עושות, את המלאכות הללו הוא נתן למשרתת הגויה לבצע, לפעמים למשרתות היהודיות לא היה נעים לשבת ליד השולחן עם האורחים ובפרט הבחורים כי הם ניסו להתחיל איתם וזילזלו בהם, אבל אבא שמר מאוד על כבודם ועמד על כך שיתייחסו אליהן בכבוד.

אבא היה חובב ציון אמיתי ומאוד אהב את ארץ ישראל, לכבוד ט"ו בשבט שזה ראש השנה לאילנות, הוא היה טורח ומביא פרי מארץ ישראל, לא כמו שעושים היום בישראל שאוכלים פירות מטורקיה, הוא היה מזמין מבעוד זמן תפוזים מיפו והם היו מגיעים ארוזים בנייר שכתוב על זה "יפו פלסטינה", כל המשפחה התיישבה סביבו בהתרגשות, הוא החזיק את התפוז כפי שמחזיקים יהלום יקר ערך פתח בעדינות את הנייר הדק והמרשרש, חתך וקילף את התפוז ונתן לכל אחד פלח, מהקליפות עשינו ריבה, זה היה טקס מיוחד במינו, ראו עליו את האהבה לארץ ישראל, הוא היה שר בכל הזדמנות שירים מלאי געגועים לארץ ישראל, שירים אלו אני לימדתי את ילדי וילדי לימדו את ילדיהם כך שכל נכדי ונכדותי שרים את השירים הללו עד היום. כשהלכתי לישון הוא היה נשכב על ידי ושר לי שירים על ארץ ישראל. ובכלל כשהגיעו אלינו שליחים מא"י הסתכלנו עליהם בהערצה כאילו היו אלו מלאכים שירדו מהשמים, פעם בא לעיר שליח מירושלים שהיה לבוש בשבת עם כפתן מוזהב עם פסים ובגדים כפי שירושלמים רגילים ללבוש בירושלים, אבא היה מאוד נרגש ממראהו בבית הכנסת וכשחזר תיאר את התרגשותו ממראה היהודי הירושלמי בהתלהבות רבה בבית כאילו ראה פני מלאך.

פורים זה היה חג מיוחד, היינו מתכוננים לפורים שבועות מראש, אופים עוגות מיוחדות קינדל ואוזני המן למשלוחי מנות, היינו מחביאים את העוגות בכדי שלא נגמור אותם לפני פורים רק מהטעימות, העוגה המסורתית שהייתה נאפית במיוחד לפורים ולשמחת תורה היא ה"קינדל" כל אחד שלח לשני משלוחי מנות מעוגות ממעשה ידיו, כולם התחפשו בתחפושות יחודיות בנים לבנות והפוך ולכל מיני דמויות וככה הסתובבו בעיר עם הצלחות של משלוחי המנות אחד לשני, כל העיר הייתה כמו קרנבל, אבא היה יושב בראש השולחן כאשר בשתי צדדיו היו כסאות ריקים, נכנסו לבית הרבה עניים ואנשים שמתרימים לכל מיני דברים וביקשו כסף, את כולם הוא קיבל בסבר פנים יפות, הושיב אותם בכסא שלידו, שוחח עם כולם וכיבד אותם בעוגות ובשתיית לחיים ונתן המון צדקה, היו כאלו שהיו כבר אורחים קבועים והוא חיכה להם עם מעטפות מוכנות מראש. הוא היה אומר לנו כי פורים עולה לו הרבה יותר כסף מחג הפסח.

בסעודה היו מגישים מאכלי מלכים, השולחן היה מעוטר בכלים היפים שהיה לנו, והכינו מאכלים מיוחדים, במהלך הסעודה ואחריה לתוך הלילה הגיעו הבחורים מהישיבות והם היו באים בקבוצות מאורגנות שרו שירים מיוחדים והצגות מצחיקות, תמיד סוף ההצגה הייתה חייבת להיגמר בזה שאבא צריך לתרום כסף לישיבה והוא נתן ונתן בלוא סוף.

לקראת פסח היה בבית תכונה רבה, בימים ההם היו צריכים לנקות את הכל ולבד ללא תכשירי נקיון, החצר של פעם לא הייתה בדיוק כפי שנראות חצרות היום, היו אצלנו בעלי חיים, סוס, שתי פרות ושפנים עם פרוות אנגורה שיחזקאל היה מגדל, ותרנגולים באר המים והשירותים היו בחוץ, זה למעשה היה בית כפרי, בבית היינו משפשפים את הכל וממרקים את כל הכלים, את הקירות ואת המרצפות, כל בני הבית נרתמו  לעבודה, בשבת שלפני הפסח היו לובשים רק את הבגדים הישנים והמרופטים, כי את החדשים והנקיים שמרנו כבר לשימוש בחג, היינו קוראים לזה "שבת דרנטיוש", הייתה בדיחה שיכולה להמחיש את התכונה הרבה לפני החג, שרואים "מאחורה" את הסימן האדום מזה שיושבים על הדלי ההפוך, כאילו שכבר אי אפשר לשבת בבית על כסא שנקי כבר לפסח ולכן יושבים על הדלי ההפוך.

בתחילת החורף היינו מטמינים במחסן ירקות כתפוחי אדמה, גזר וכד' וכן מכינים כרוב. לפסח הטמנו בבור מיוחד, חודש לפני פסח כבר החמצנו את הבורשט שהיה משקה חובה בכל בית יהודי, אבא היה מכין את החרוסת כשהוא לוקח את התפוחים ביד ומכה עליהם עם הסכין. שולחן הסדר היה מפואר ביותר עם כלי פורצלן המהודרים וסכו"ם מכסף.

אצלנו בבית היה חדר אמבטיה, בכדי להתרחץ היינו צריכים לשאוב מים מהבאר שבחצר, למלא גיגית במים ולהרתיח את המים, לאחר מכן היינו נכנסים ועם ספל שופכים על עצמנו מים, החדר עצמו היה מרוצף באריחי קרמיקה שאבא הביא מצ'כסלובקיה.

פעמים בשנה לפני החגים ולפני פסח היינו הולכים לבית המרחץ העירוני בכדי לעשות אמבטיה, היום אני לא מבינה איך אפשר היה לעשות את זה, כי הכניסו לאמבטיה שנים שנים, אני ואחותי יענטי, זה היה הפעמים היחידות שעשינו אמבטיה.

החיים היו יפים ונעימים בסיגט, לא הרגשנו באנטישמיות חוץ מיום הקריסמס שלהם, אז הם היו מתחפשים לשטן ועם המסכות היו מרביצים ליהודים שראו, בקריסמס לא היה אף יהודי מעז להסתובב ברחוב, לא היה לנו כל קשר חברי עם הגויים ולהם לא היה קשר עימנו, ידענו שהם גויים ואנחנו יהודים, אבל היה לנו קשר טוב בבית הספר (עדותה של אמא בדבר אי הרגשת האנטישמיות נובעת ככל הנראה משכבות "צמר הגפן" אותה עטפו את אמא בצעירותה. אנשים רבים מבקרים קשות את האנטישמיות שחוו גם בזמן השלטון הרומני) .

מעט לפני שבאו ההונגרים לסיגט הגרמנים כבשו את צ'כסלובקיה אז נגמרו קשרי המסחר עם פרגה פרוכט והתחיל עידן חדש של קשיים ודאגה ממה ילד יום, כשההונגרים החלו לשלוט ברומניה הם עצרו את המסחר של היהודים ולא כל יהודי יכל לעבוד, דבר זה גרם לקשיים אדירים אצל משפחות רבות שביום אחד נשבר מטה לחמם, הם קבעו מכסה  שרק 4% מהתלמידים במוסדות ההשכלה הגבוהה יכלו להיות יהודים כך שצעירים רבים הסתובבו בחוסר מעש, חלק גדול מהישיבות נסגרו. הגיעו לעיר פליטים רבים שברחו מפולין וביקשו עבודה שלפני כן עשו אותם הגויים והיהודים ריחמו עליהם והכניסו אותם לבתים ולעבודה, זה היה אסור על פי החוק ופחדנו מזה, הפולנים גם סיפרו לנו סיפורים מסמרי שער על מה שקורה שם אבל לא האמנו להם, אבא הרי הכיר את הגרמנים והסיפורים ממש לא התאימו למה שהוא הכיר, חשבנו שאלו מקרים שקורים דווקא בפולין, אבל אצלנו דברים כאלו לא יכולים להתרחש, היהודים מצאו מקלט בבית הרב ובבתי האדמורי"ם שמסרו נפש על מנת לעזור להם ולהצילם מחרפת רעב תוך כדי סכנת נפשות ממש.

בחודש ספטמבר 1940 ההונגרים בעלי בריתם של הגרמנים סיפחו את איזור טרנסילבניה ובתוכו גם את מחוז מראמורש  תחת שלטונם. הם נכנסו לעיר במצעד חגיגי וססגוני, וכולם הלכו לראות את הצעדה שלהם, אני מאוד אהבתי את הרומנים והצטערתי שהם עוזבים את העיר ושנאתי את הסגנון ההונגרי הקפדני במיוחד אחרי ששמענו על התנהגותם כלפי היהודים, אך היו הרבה רומנים ששמחו על זה שהגיע סוף סוף שלטון "תרבותי ומתקדם", האמא החורגת שמחה מאוד שההונגרים באו, היא הייתה ממוצא הונגרי ותמיד צחקו עליה על שיבושי הלשון שלה והמבטא, יחד איתה שמחו הרבה מאוד מהיהודים שחשבו שהנה הגיעה הקידמה לעיר.

מיום שההונגרים נכנסו לשלוט בעיר התחילו להיות לנו בעיות, את כל הגברים הצעירים גייסו לפלוגות עבודה הם נשלחו לעבודות קשות ובזויות וחלק מהם נשלחו לסייע בעבודות פיזיות קשות בחזית והרבה מהם נהרגו שם, גם את האחים שלי גייסו, אליהו היה אחרי החתונה הוא גוייס יחד עם כולם והיה צריך לרכב על סוס ועגלה, אליהו פחד מאוד מהטיפול בסוס וזה היה משעשע לראות אותו מוביל את הסוס, ויחד עם זה נרתע ממנו לבסוף הוא ברח ולא התייצב לשירות בצבא, הדבר הזה היה כרוך בעונש מוות מיידי ביריה או בתליה בככר העיר, כל הזמן חיפשו אותו דפקו אצלנו בבית וכמובן במקום בו הוא היה גר, הרגשנו את האנטישמיות ברחובות וגם בבית הספר, היו ילדים וגם מורות שסיננו לנו בשינאה "ז'יד לפלסטינה", קיבלנו עונשים על כל דבר שלא עשינו, צוות ההוראה התחלף והגיעו מורות הונגריות קשות ומרשעיות.  התחלנו ללמוד רק בהונגרית ואני לא אהבתי את זה, את "בית יעקב" כמובן סגרו לנו כי הם היו נגד לימודי דת אבל אנחנו המשכנו ללכת לבית המורה ללמוד אצלה בסתר, אני לא רציתי ללכת יותר לבית הספר אבל אבא לא ויתר בקלות, זה היה מאוד חשוב לו הלימודים, לבסוף הוא השתכנע שאני ילך ללמוד מקצוע – תפירה. בסיגט הייתה תופרת מאוד טובה והיא הסכימה לקבל אותי, היו שם עוד כעשר בנות גדולות והם כל הזמן דיברו וריכלו ואני לא הייתי שותפה לזה, כל פעם חשבתי לו אבא היה יודע מה אני לומדת שם חוץ מהתפירה..., כשתפרתי את השמלה הראשונה אבא מאוד שמח. אבל לזה שהפסקתי ללכת לבית הספר והתחלתי לתפור היה מחיר, אז, פעם בשלוש או ארבע שבועות  היינו עושים כביסה, זה היה יום מאוד קשה שבדרך כלל המשרתות היו הולכות לנהר עם ערימת הכבסים והיו משפשפים את הכביסה בידיים, אחרי כן היו סוחטים ושוב משרים במים וסוחטים, אחרי הטכס של הכביסה היה בא התור של הגיהוץ, המשרתת הייתה מגהצת עם מגהץ של פחמים ולידה ספל קפה ענק, זה היה עבודה קשה מאוד, גם למשרתות וגם לבגדים, תמיד היו הרבה תיקונים אחרי הכביסה, בגלל שידעתי תפירה אני הייתי צריכה לתקן את כל הכבסים שהתקלקלו.  

ההונגרים התחילו לשדוד אותנו, הבנו שהולך להיות לנו רע ומר הם הציקו לנו נכנסו לבתים והחרימו כל מיני דברים, היהודים התחילו להתכונן, הם בנו מקומות מסתור בכל מיני מקומות, חפרו באדמה ובנו בונקרים ושם הם התחילו להחביא את דברי הערך שלהם, התחילו למכור דברים וחפצי ערך ולא כל כך מצאו קונים. מהכסף שקיבלו ממה שכן הצליחו למכור רכשו מטבעות "רנדלך" זה היה מטבע צרפתי מזהב, בלילות שמעו בכל העיר נקישות של מכושים וכלי חפירה מהמחבואים שהיהודים הכינו, גם אבא הכין מחבואים, הוא לא ישן כל הלילות אלא הכניס למחסן ארגזים גדולים של תפוחי עץ וחפר תחתיהם בור גדול ועמוק, לשם אבא הכניס את כלי הכסף והפורצלנים ואת המטבעות זהב, הוא גם פרט כסף למטבע שקראו לזה "פנגה" ואת זה הוא החביא בארובה בבית בתוך בקבוקים תלויים, בכסף הזה הוא השתמש לאחר מכן להוצאות היום יומיות.

 היה פעם אחת שגירושו את כל היהודים נתיני פולין מהעיר, אני לא זוכרת את זה אבל ככה סיפרו, מהגירוש הזה חזר רק יהודי אחד שקראו לו מוישל'ה וסיפר סיפורי זוועות שהשמידו את אלפי המגורשים ליד בורות שהם כרו ורק הוא לבדו הצליח לברוח. אף אחד בעיר לא האמין לו והתיחסו אליו כאל אחד שהשתבשה עליו דעתו, לצערנו לבסוף התברר כי הוא דווקא היה הנורמלי ואנחנו היינו המשוגעים.

אבא אהב מאוד ספרים, היה לנו בבית ספריה גדולה של ספרי קודש שאבא קנה, הוא  החביא את כל הספרים בבוידם שהיה מעל האסם של החציר, לאחר המלחמה כשהגענו מצאנו רק חלק מהספרים, הנותרים נשרפו או נעלמו.

 יום אחד באמצע היום החיילים ההונגרים באו ודרשו את הכסף ואת כל כלי הערך, חייל אחד  נעמד ליד הדלת השני נכנס פנימה וקורא פקודה בשם ....  עליך להוציא את כל דברי הערך ולשים על השולחן! פניו של אבא אדמו מכעס והשפלה, הכאב שלו היה קשה מנשוא, אני לא יכולה לשכוח את המראה הנורא הזה איך שהם באו לקחת את כל מה שהוא עבד עליו וטרח כל כך קשה כל חייו, אז לא שיערנו שזה הדבר הקל ביותר ממה שעוד חיכה לנו..., הם שאלו אם זה הכל והתריעו בנו שאם הם ימצאו עוד משהו רע ומר יהיה גורלנו לאחר מכן הם עשו חיפוש מדוקדק בבית, הזיזו את כל הרהיטים וחיפשו בכל הארונות, לבנו דפק מפחד ואימה אך למזלנו לא מצאו כלום והלכו.

הייתה לנו שכנה אלמנה מסכנה וענייה, הם ביקרו גם אצלה ולמסכנה לא היה דבר בבית חוץ ממכונת תפירה מזה התפרנסה, הם החרימו לה אותה, היא בכתה לאבא שאם לא יהיה לה את המכונה כבר מחר לא יהיה לה מה לאכול, אבא, למרות מה שעבר עליו זה אתה, מאוד רצה לעזור לה והלך למכר שלו גוי רומני שהיו לו קשרים עם השלטון ודבר איתו שאולי יחזירו לה את המכונה, ואז הוא ענה לו תשובה שהדהימה אותו "אנחנו יכולים להחזיר לה אבל לא יהיה לה צורך בזה"!.

לאחר השוד הזה היה עוד דבר, יום אחד ההונגרים באו ושדדו לנו את שתי הפרות המשובחות שהיו לנו ונתנו כ -40 ליטר חלב ביום, מהחלב עשינו את כל מוצרי הצריכה שלנו גבינה, חמאה,שמנת וכו' ומה שנותר היינו נותנים לצדקה לעניים. ראיתי את הפרות יוצאות כאילו הרגישו את השוד, עם עינים עצובות וראש למטה.

גיסי חיים קנדל גוייס לצבא ההונגרי ונשלח לחזית באוקריינה הגיעו אלינו ידיעות כי הוא נהרג במלחמה, אך לא סיפרו את הדבר לאחותי מלכל'ה והיא המשיכה לשלוח לו מכתבים מודאגים וציפתה בכליון עניים לאות חיים שבושש לבוא. היא שלחה אלינו את בנה מוישל'ה והיא ובתה חנל'ה נשארו בכפר מגוריהם מארושוואשרהיא בציפיה לאבא ולבעל שיחזור.  

ברחוב התחילו לדבר על גיטו שהולך להיות מוקם, אבא לא כל כך יחס לזה משמעות סופנית, הוא אמר תראו היו כבר בהיסטוריה היהודית גיטאות כמו בספרד ובאמסטרדם והיהודים חיו בהם, התחתנו והולידו ילדים ובסוף השתחררו, הוא היה מאמין גדול ואופטימי. בבית היה לנו רדיו ושם הוא שמע על החדשות ומאוד התעניין בפוליטיקה אבל לא האמין שהולך להיות חורבן, היו אומנם מעט פליטים מפולין אבל לא האמינו למה שהם סיפרו.

היה הונגרי אחד בשם צ'ורקה יוסף שגר בכפר במרמורש והיה חבר של אבא, הוא עשה הסכם עם אבא שבמקרה ויעשו גטו בסיגט אבא יצהיר שהמחסן שייך לצ'ורקה וכך הוא יוכל להיכנס ולשמור על זה, הוא גם הציע לקחת את האחיין שלי מוישל'ה הבן של אחותי מלכה שהיה אז אצלנו בבית ולהבריח אותו לביתו שם ישמור עליו עד אחרי המלחמה, הוא ניסה לשכנע את אבא אבל אבא לא הסכים "מה שיהיה איתי יהי עם הנכד"! פסק בנחרצות.

האווירה בעיר החלה להיות מאוד קודרת, רוב האנשים לא הלכו לעבודה, הישיבות שלחו את הבחורים לביתם, כל הזמן שמעו חדשות ממכשירי הרדיו הגדולים ודיברו על המלחמה, ראינו כבר את העננים השחורים של המלחמה שהחלו לכסות את העיר, האנשים היו מפוחדים והתחילו לאגור מזון ולהחביא במחבואים שהם בנו בבתים, התחלנו לאכול מזון בצמצום רב ולשמור על כל דבר, לשכן שלנו, אבא של אלי ויזל היה חנות מכולת אבל החנות הייתה ריקה ממצרכים רוב הזמן, הימים היו מאוד מאוד קשים, אליהו היה אז בבודפשט והוא כתב כל הזמן מכתבים והזהיר אותנו מהבאות הוא כתב שנברח שלא נישאר במקום ושנכין מחבוא על מנת להתחבא. בנוסף לזה הייתה לנו שכנה רופאה בשם ג'ינזלה פרל שהייתה חברה בוועד  הקהילה והיא צעקה עלינו והתחננה שנחביא לפחות את הילד –  את מושהל'ה. ד"ר גינזלה פרל עם משפחתה גורשו אף היא יחד עימנו למחנות במוות בבירקנאו ושימשה שם כרופאה ואחראית על בית החולים היא הצילה נשים רבות ממות.  

ב19.3.1944 שבוע לאחר פורים, בעוד כולם עורכים את ההכנות לחג הפסח נכנסו חיילי הוורמאכט הגרמני לעיר במצעד צבאי מרשים,

כולנו הסתגרנו מפחד בביתים והצצנו באימה מבעד לחרכי התריסים המוגפים בצעדה ובפקודות שנאמרו בצרחות מקפיאות דם, הם לא השתהו ונכנסו כבר באותו היום אלינו לבית לחפש חדר שיתאים למגוריהן ולשימושם, הם היו חמישה חיילים והתנהגו אלינו מאוד בנימוס, ובכלל בהתחלה הם היו מאוד אדיבים ומנומסים וביקשו רשות על כל דבר, אחד מהם ניסה ליצור קשר חברתי התחבר עם אחי צבי אריה שידע טוב גרמנית, אבא פחד מהקשר הזה וכל פעם שהגרמני בא אלינו הוא שאל איפה הקאמרט שלי (החבר שלי), וזה הלחיץ את אבא, החייל הגרמני היה יוצא לטייל עם אחי ובטיוליו הליליים הוא סיפר לו את כל האמת המרה ואת כל מה שהגרמנים הולכים לעשות איתנו, הוא הזהיר אותו שלא יאמין לגרמנים בכלום ושימצא לו מקום מחבוא ולא ילך עם כולם כי הסוף הוא לא טוב.

צבי אריה סיפר את זה לאבא, אבל אבא אמר לו שאי אפשר להאמין שדווקא הגרמני הזה רוצה את טובתו, הוא חשש שהוא טומן לו מלכודת.

בערב פסח בכדי להכעיס את היהודים יצא פקודה לסגור את כל בתי הכנסת ושאסור לנו להתרכז במקום אחד, בשביעי של פסח יצא הכרוז עם ה"דובוש" והכריז בפקודת הגרמנים על הגבלות חמורות בתנועה ואסר את פתיחת בתי העסק, היה אסור לנו לצאת מהבית אלא רק בשעת אחר הצהריים לקנות אוכל והמשפיל ביותר את ענידת הטלאי הצהוב. 

אחרי כמה ימים התחילה להסתובב שמועה שמקמים בעיר גטו ליהודים, החיילים ההונגרים הסתובבו בין הבתים רשמו את מספר הנפשות המתגוררות בכל בית ונתנו הוראות למעבר לגטו, הבית שלנו היה בתוך תחום הגטו, ההוראה אכן יצאה ב – 4 לאפריל  וכל משפחה הייתה צריכה להצטופף בחדר אחד ואת שאר החדרים היו צריכים לתת למשפחות אחרות, חדר למשפחה ולא חשוב מה גודל המשפחה. אנחנו קיבלנו שתי חדרים. היה זה מחזה נורא איך האנשים שגירשו אותם לאזור שלנו נכנסו והתחננו לקבל מקום אצלנו – כאילו שהייתה לנו ברירה.

מהמחסן שלנו הוציאו את כל הדברים שהיו, את התפוחי העץ שעוד נותרו ואת הארגזים שאבא שם שם, ודחסו לשם עשרות אנשים ביחד,הם היו אולי 150. החיים הקשים של הגטו התחילו, היה אסור לצאת לרחובות רק עם רשיון מיוחד, פירקו את כל הגדרות שמפרידות בין החצרות וכל התנועה נעשתה אך ורק דרך החצרות האחוריות של הבתים, בשעה חמש אחר הצהריים כולם היו חייבים להיכנס לתוך הבתים, מי שיצא ללא אישור נורה מיד. אוכל כמעט ולא היה ולחם לא היה ניתן להשיג בכלל, אכלו רק את מה שהאנשים הכינו לפני כן, בעיקר דייסות ומאכלים מקמח תירס. האנשים שגרו אצלנו במחסן סבלו נורא, שם לא היה מים ולא היה להם כל תנאים סניטארים הם היו צריכים לעשות את צרכיהם ולהתרחץ בחוץ על יד הבאר, וזה היה ממש סבל לא יתואר.

מחוץ לגטו שמרו עלינו הצ'ונדרק ובפנים ניהלו את החיים היודנראט שהיה מורכב מאנשי הקהילה היהודית, כולם פנו אליהם והם היו צריכים לתת עצות לכולם והוראות, אבל גם הם עצמם לא ידעו כלום. הצעירים קיבלו מהם גם אישור לעבוד עבודות מחוץ לגטו, כך הם יכלו להבריח מוצרים נדרשים לגטו. היודנראט כל הזמן הרגיע אותנו ועודדו אותנו שרק הצעירים ילכו לעבודה והמבוגרים ישארו לשמור על הילדים ושלא יאונה לנו כל רע, כך הגרמנים סיפרו להם והם מכרו את זה לנו.

גם במצב הזה של הגטו אבא נשאר אופטימי, עם כל הקושי האישי שלו ונפשית היה לו מאוד קשה המצב, הוא לא איבד את התקווה כי המצב הקשה הוא זמני ויעבור ואנחנו נצא מזה ונחזור למעמדנו, בדיוק כפי שהיה בגיטאות בימי הביניים.        

הכל התנפץ לרסיסים ביום אחד השכם בבוקר, ראיתי את אבא הולך בחוסר שקט נורא, הוא לא התלבש והסתובב בכל הבית, הפנים שלו היו אדומות מאוד מהתרגשות, ואז הוא סיפר כי אמש הרופאה הגרה ממול (ד"ר פרל) נתנה לו רמזים כי היום מוצאים אותנו מהגטו למחנות, לפתע עבר כרוז של הגרמנים ברחוב וקיבלנו הוראה כי עד השעה תשע בבוקר  כולם צריכים לארוז את החפצים ולעמוד מוכנים ליציאה בפתח הבית. אנו נכנסנו לבהלה, לא ידענו מה לעשות קודם ומה לארוז לצידה לדרך, ההוראה שקיבלנו הייתה כי כל אחד יכול להביא את מה שעליו או בידיים שלו במשקל של 20 קילו. אנחנו התחלנו לעשות עוגיות שיהיה לנו צידה לדרך, חצי מהכמות שהכנו נשארו בתנור כי סחבו אותנו לפני שהם הספיקו להאפות מספיק, הוצאנו את המפות היקרות עם הרקמה שעשינו בעמל ידינו ולהכין מהם תרמילים, לכל אחד תרמיל, בתרמיל דחפנו אוכל כל מה שאפשר, אפילו בצלים. היינו בלחץ אדיר של זמן כי היינו צריכים להיות מוכנים לרגע שיקראו לנו בשמנו ומיד לצאת מהבית.

צבי אריה לא רצה לבוא איתנו לדרך, מבעוד מועד הוא הכין לעצמו בור על מנת להתחבא שם ובבור הוא הכניס מוצרי מזון וציוד להישרדות, הוא החליט כי לאחר שכולם יילקחו מהעיר הוא ייצא מהגיטו. ויתחבא ביערות, אבל אנחנו לא רצינו בשום פנים להיפרד ממנו, חששנו שהגרמנים ישאלו את אבא איפה הבן שלך ואם הוא לא יהיה יענישו את אבא ויכו אותו, דפקנו לו בדלת והתחננו לו שיבוא איתנו, הוא לא פתח, אבל איך שקראו לנו ויצאנו מהבית הוא הופיע והצטרף אלינו, הוא הסביר לנו שברגע האחרון הוא חשב שממילא חייו בלעדנו לא יהיו חיים עבורו ולכן הוא החליט לבסוף לבוא  איתנו ומה שיהיה איתנו יהיה איתו. החיילים הנאצים הסתובבו עם רשימות מדויקות מאוד של כל מי שגר בבית שלנו כולל את המשפחות ש"אירחנו" עם הקמת הגטו, נצטווינו  לעמוד בשורה ולצאת מהבית. השיטה שלהם היה להעמיד אותנו בשורות של חמישה חמישה, היה שם קצין אס.אס אחד שפיקד על הגירוש וכל שאר החיילים שביצעו את הגירוש באכזריות היו הונגרים, הלכנו לאט לאט, מביטים בבושה ומבוכה אחד על השני, בחוץ שרר שקט מקפיא ומפחיד איש לא דיבר ושמענו רק את טפיחות הרגלים. מצעד היהודים המובלים לגירוש היה ארוך, בכל רגע הצטרפו יהודים נוספים לפי סדר הבתים, נחשול היהודים המגורשים ההולכים כצאן לטבח סוחבים עימם צרורות וחבילות הוביל לבית הכנסת הגדול שהיה מחוץ לתחום הגאטו, רב העיר הרב טיילטלבוים צעד יחד עם כולם לבוש בקיטל לבן של יום כיפור ונושא עימו ספר תורה. אבא אמר שאין למה למהר והלכנו לאט ובדממת מוות, כך שאנחנו יצאנו רק בטרנספר השני שיצא מסיגט, ואכן כל אלו שגרו איתנו בבית נלקחו כבר במשלוח הראשון והושמדו מיד.

מאחר והקיבולת של בית הכנסת כבר התמלאה עד אפס מקום ולא היה מקום עבורנו הכניסו אותנו לבתים שמהם הוציאו את היהודים לפנינו והובלו לבית הכנסת בכדי שנתאכסן שם עד למחרת, נכנסנו לתוך הבתים שלהם וראינו בדיוק את אותם המראות שהיו בבתים שלנו, עוגיות שנשארו בתנור, דברי ערך מתגלגלים על הרצפה, יכלנו לראות את המשבר הגדול שעברו הם ואנחנו.

שהינו בבתים האלה עד הערב, בערב לאחר שהיהודים שבמשלוח הקודם  עזבו את בית הכנסת בדרכם לאושוויץ, שוב קראו לנו לצאת מהבתים, סידרו אותנו בשורות ולקחו אותנו לבית הכנסת הגדול, בכניסה לבית הכנסת הפרידו בכוח את הנשים והעלו אותם לעזרת הנשים שהייתה ממוקמת בקומה העליונה, במדרגות לעזרת הנשים עמדו בחורים יהודים שלחשו לנו ביידיש שנוריד את העגילים ונזרוק על הרצפה, כי ההונגרים תולשים את העגילים עם האוזניים, תיכף הורדנו וזרקנו את כל התכשיטים, כבר אז לא היה לנו כל ערך לתכשיטים מהזהב, דרכנו על התכשיטים ומעכנו אותם בכדי שהגרמנים לא ייהנו מהם, במקום היו התעללויות גסות ואכזריות בנשים, מי שלא הצליחה להוריד את התכשיטים במהירות הם פשוט תלשו אותם ברשעות מהאצבעות והאוזניים. אחרי זה הורידו אותנו  בפראות ודחיפות לבית הכנסת יחד עם המשפחות, כלאו אותנו שם יותר מאלף איש ביחד. עמדנו כל הלילה על הרגליים מבלי אפשרות לשבת או לזוז ככה היינו שם ילדים ומבוגרים, אי אפשר היה לצאת לעשות את הצרכים, מי שהיה צריך שירותים עשה במקום, בית הכנסת היה מטונף מהמשלוח שקדם לנו, זה היה נורא ואיום גם סבל הצפיפות והסרחון ובעיקר ההשפלה והפחד, אבל זה היה רק סימן לבאות.

בבוקר פתחו את בית הכנסת ונתנו לנו לצאת, שוב סידרו אותנו בחמישיות ויצאנו ללא אוכל וללא שתיה אל תחנת הרכבת, האמת שאחרי מה שעברנו אתמול ובלילה בכלל לא יכולנו לחשוב על אוכל.

צעדנו אל תחנת הרכבת  כל המשפחה בשורות, צעדנו ברחובות העיר שכה אהבנו, עוברי האורח שבדרך אפילו לא זיכו אותנו במבטי רחמים, הלכו כביכול היינו עדר כבשים. בדרך נפגשו מבטינו בגוי אחד - סטפן שהיה ביחסים מאוד קרובים עם אבא, הוא היה שומר אצלנו, כאשר הוא ראה אותנו בבושתנו הוא הוריד את עיניו מתוך בושה, עם כל מה שהבנו שהולך להיות עדיין לא חשבנו בכלל לברוח.

הגענו לתחנת הרכבת, שם הם העלו אותנו על קרונות המיועדות להובלת בקר, נדחסנו שמונים איש בקרון בדיוק לא פחות ולא יותר, איך שהמכסה הקבועה של שמונים נפש בקרון התמלאה הם היו סוגרים את הדלתות מבחוץ.  בצורה זו הם הפרידו בין משפחות ולא משנה אם מי שהיה עודף על השמונים זה ילד או מבוגר ומכניסים אותם לקרון אחר. בתחנת הרכבת התחילו זעקות זה צעק הילד שלי וזה האח שלי זה היה נורא ההפרדה הזו של המשפחות והצעקות והבכיות היו מזעזעות.

הקרון היה מיועד להובלת בהמות, אטום לגמרי וחשוך ללא חלונות ורק חלון אחד קטן היה בו ושני דליים אחד לצרכים ואחד מלא במים שעמדו בצד הקרון, בקרון היה שקט מתוח, כמו השלמה, ידענו שאנחנו נוסעים לשום מקום – לסוף חיינו. הם לא הכניסו לקרון מים חוץ מהדלי ולא דברי מאכל, בקרון איתנו הייתה גם דודה רבקה, היא הייתה האחות של אבא, אישה אלמנה, שבורה וחולנית, היא מאוד סבלה. גם האחיין שלי מוישה'לה היה איתנו ואז היה מראה שאני לא יכולה לשכוח את זה לרגע, בשלב מסויים של הנסיעה הדודה לא הרגישה טוב היא החלה להתקשות בנשימה, למוישל'ה עוד נשאר מעט מים במימיה, שאלנו אותו "אתה מוכן לתת לדודה רבקה קצת מים"?  הוא הינהן בהסכמה ונתן את מימיית המים שברשותו לדודה, אבל נעמד בעינים מפקחות לראות שלא תשתה יותר מידי ואחרי שהיא לגמה הוא בדק כמה נשאר לו – הוא היה רק בן ארבע! הצמא היה קשה מנשוא, הוצאנו יד מידי פעם בכדי לזכות בזרביב של לחות או טל. כשעלינו לקרון ההונגרים עוד ניסו לגנוב את מה שאפשר, אז לקחו לנו בכח את התרמיל של מוישל'ה, הוא נשאר בלי בגד להחלפה, אני כ"תופרת" שמתי בתרמיל גם כלי תפירה וכך יכולתי לתפור לו בקרון בתוך הגיהנום הזה מכנסים,הוא נעמד לידי ואמר לי באכזבה "שורי, שכחת לעשות לי גם כיסים"

ככה נסענו במשך שלוש  או ארבע ימים, בצפיפות נוראה בסרחון ובמחנק, היו אנשים שלא יכלו לשאת את הדרך ונפחו את נשמתם, גופות המתים נותרו ברכבת עימנו כל זמן הנסיעה, כל כך צפוף היה עד שפשוט  היו שישבו על גופות המתים, כל הדרך שמעו את הגניחות והנשימות הכבדות של האנשים, אבא הציץ מידי פעם מהחלון הקטן שהיה שם, הוא ראה שעברנו לשטח של פולין והכריז – זהו, ילדים, אנחנו אבודים!, הוא איבד באחת את כל התקווה והאופטימיות שהיה לו עד הרגע הזה, לפתע הוא הבין שאנחנו בפולין ובפולין הרי יש מעשים מזעזעים שאותם אלו שהצליחו לברוח סיפרו לנו והזהירו אתנו מבעוד מועד . עצרנו בדרך בשני מקומות, אבל רק במקום אחד הכניסו מים כמובן שכולנו התנפלנו על המים וחלק ניכר מהמים היקרים נשפך.

אחרי הנסיעה המזוויעה הזו הגענו לאושוויץ, פתחו את הדלתות של הקרון וסוף סוף נכנס מעט אוויר צח לנשום, אבל תיכף ומיד הורידו אותנו בצעקות מקפיאות דם וסידרו אותנו שוב בחמישיות עמדו שם חיילי אס.אס חמושים ברובים ומלווים בכלבים אימתניים, האנשים שעזרו לנו לרדת מהקרונות היו יהודים לבושים בבגדים של אסירים עם פסים על הבגד וכובעים תואמים, היו מאיתנו כאלו שניסו לחפש את בן משפחתם ולהתאחד שוב  אבל הגרמנים לא נתנו לנו את התענוג הזה והפרידו ביניהם במכות רצח עם האלות האלות. שאלנו את האסירים היהודים איפה אנחנו נמצאים? והם ענו לנו בלגלוג בעולם הבא!

הורו לנו להשאיר את כל הציוד והתרמילים במקום, אתם תקבלו את זה אחרי זה הם אמרו בציניות לא מוסתרת, אבל אחותי יענטי שהיא לקחה את האחריות על מוישל'ה הרגישה שהיא חייבת לקחת את הסירל'ה שלו שבלי זה הוא לא היה יכול לעשות את צרכיו והוציאה את זה מהתרמיל שלה, ביד אחד החזיקה בידו של מוישל'ה וביד השניה בסירל'ה.

הלכנו בחמישיות, הורו לנו להפרד, גברים ונשים בנפרד. אנחנו הנשים היינו בדיוק חמש. האמא והבת שלה רוחל'ה, ינטי שהלכה עם מוישל'ה ואני ורוז'י, אנחנו התקדמנו בשורות כאשר בשורה המקבילה הלכו אבא צבי אריה ויחזקאל, ככה צעדנו עד שהגענו אל ד"ר מנגלה, הוא היה צעיר וגבוה עם מקל ביד ועמד על דרגש מוגבה, עם המקל שבידו הוא סימן לנו לאן ללכת. ימין או שמאל, אז לא ידענו מה הכוונה כי מי שהלך לימין הולך לחיות בסבל נוראי ומי שנגזר עליו לשמאל ימות באופן מיידי,

 אנחנו רק ידענו שאנו רוצים להיות ביחד בין אם זה שמאל או ימין. אך מנגלה הפריד אותנו לעולמים בהינף יד, את רוחל'ה, רוז'י ואותי הוא שלח לימין ואת האמא, ינטי ומוישל'ה לשמאל, האמא התחילה להתווכח ולומר שהיא האמא של רוחל'ה והם חייבים להיות ביחד והם כמובן לא הסכימו  ואז הוא אמר בציניות מרושעת, "אל תפחדו אתם תפגשו עוד מעט, את הזקנים והילדים לוקחים ברכב והצעירים הולכים ברגל". הנאצים זירזו אותנו עם האלות והדחיפות ואנחנו היינו צריכים ממש לרוץ ולהזהר שלא נאבד אחת את השניה בתוך הים האנושי הנסער.

אבא היה בטור המקביל של הגברים, אנחנו כל הזמן הסתכלנו עליו והוא עלינו והוא עוד צעק לנו מהשורה שלו "תשמרו טוב תחזיקו חזק את הילד"! זה היה הפעם האחרונה שראיתי אותם וששמעתי את קולו.

סוף סוף הגענו למקום שיש שם שירותים ויכולנו להתפנות, אני לא התפניתי כבר כמה ימים וזה מאוד הקל מעלי, משם לקחו אותנו לאולם גדול שהיה נראה כמו מפעל ענק והורו לנו להתפשט מכל הבגדים ולהשאיר את הבגדים במקום ולקחת את הנעלים ביד, מיד נוצרה מהומה עם הרבה שאלות כי כולם רצו לדעת איך נדע מה  הבגדים של כל אחת, אחד מהגרמנים בא ונתן לנו הוראות ברורות כי הם יודעים איך לאתר את בעלי הבגדים וכי במקום הזה שבאנו אליו "לא שואלים שאלות, פה כולם עושים את שאומרים להם ובשקט", הורדנו את כל הבגדים נותרנו עירומות ורק עם הנעלים ביד וכך נכנסנו לאולם נוסף. בדרכנו לאולם השני עברנו ליד עמדות ששם היו ספריות הם גילחו לנו את כל השיער ומשם נכנסנו להתקלח, היו שם טושים גדולים ושם היה גם סבון על הסבון היה כתוב R.I.F.  לקחנו מהסבון והתרחצנו. רק לאחר מכן נודע לנו מהבלוק פירהר מה זה, היא הסבירה לנו בצחוק מתגלגל כי הפירוש של RIF זה ריין יידשע פאט = שומן יהודי טהור וכי זה עשוי מהשומן של היהודים שנשרפים בקרמטוריום. כשיצאנו מהחיטוי,  קיבלנו שימלה אחת בצבע אפור ועל זה היה המספר הסידורי שלנו. אלו שהגיעו במשלוחים הקודמים "זכו" לכתובת קעקע על זרועם עם המספר עבורנו כבר לא נותר זמן.

עמדנו בחוץ בכדי לחכות שכל הטרנספורט יסיים את התהליך, היה שם רחבה מוקפת עצים, אנחנו הנשים היינו בצד אחד והגברים בצד אחר, חיפשתי את אחותי רוז'י וצעקתי את שמה בקול והיא עונה לי מה את רוצה אני פה! לידך!, פשוט לא הכרתי אותה עם התספורת החדשה, שמעתי מישהו קורה לנו בשמנו, זה היה אח שלי יחזקאל, הוא עמד שם עם הכותנת והכובע עם הפסים וצעק לנו שנתקרב אליו,  פחדנו לעשות משהו מבלי שיגידו לנו, הוא סימן לנו שאנו טיפשים ושנבוא, אך לא העזנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. לא שמענו עליו כלום עד שיהודי אחד בברוקלין שהכיר אותנו מסיגט סיפר לי כי יחזקאל נהרג ביום האחרון כשנתפס גונב אוכל, הוא שמע כי קוראים בשמו ואחרי כן שמע את הירייה, אך יהודה גילה כי הוא נפטר בבית חולים באוסטריה ממחלה ונקבר שם.  ברחבה הגדולה עם העצים היה עוד מקום מגודר שם היו האנשים והנשים המבוגרים והאמהות עם הילדים הם "חיכו להסעה" והלכו משם בשורה ארוכה לעבר הבנינים שעשן שחור ומפחיד היתמר מארובתיהן לאחר שעות ידענו שהם עלו בתוך כמה שעות בעשן השמימה על קידוש ה'

הביאו אותנו למחנה הנשים במחנה הריכוז בירקנאו, שיכנו אותנו בבלוקים ארוכים ובפנים הבלוק  היו שלושה קומות של קרשים בכל קומה היו מחלקות שבכל מחלקה היו 12 בנות ואמרו לנו לשבת שם בתוך הדרגשים. לשבת שם אי אפשר היה כי זה היה נמוך ולא היה אפשרות לשבת ובוודאי שלא חשבנו שניתן יהיה לשכב שם, במשך הזמן למדנו לשכב שם כאשר הרגלים אחת על השניה ואפילו לשבת, היינו צריכים להיות כל הזמן בתוך הבלוק, אסור היה לצאת מחוץ לבלוק מי שיצא עלול היה להירג מירייה רובה מדוייקת. הבלוקאלטסטה הייתה יהודיה מפולין שהייתה כבר הרבה שנים במחנה, לה היו תנאים מעודפים, היא הייתה בחדר נפרד מכולם ואוכל שקיבלה ממטבח המחנה וגם ממקורות אחרים, היא הייתה טובה מאוד אלינו, אבל היא הייתה צריכה לעשות את מה שהגרמנים אמרו לה לעשות, וכאשר הם היו נכנסים לבלוק היא צרחה עלינו במלוא כוחה, יחד עימה הייתה שם עוד אחת שהייתה על תקן של אחות, לה קראו פלייגלין, כשמישהי לא הרגישה טוב ניגשו אליה למרות שלא היה לה שום חומר רפואי מה לתת, אבל היא יכלה לשחרר מהעבודה באותו היום, פחדנו להשתמש באפשרות הזו כי מי שלא הלכה לעבודה הייתה עלולה ללכת מיד להריגה. פלייגלין גם ישנה בבלוק איתנו אבל בחדר נורמלי, התלבשה יפה והיו לה תנאים טובים, בגדים הרי לא היה חסר להם מהיהודיות והיה להם נגישות כמעט לכל מקום.

בלילה הראשון שלנו בבלוק היה מהומה נוראה, כולן בכו וצעקו בהיסטריה, כל אחת צעקה את השמות של משפחתה והיללות היו עד לב השמים, כאשר הבכי והצעקות יצאו משליטה הבלוקאלטסטה יצאה וצעקה עלינו,"מה אתם שואלים שאלות איפה הם! תסתכלו החוצה, אתם רואים את העשן? שם הם!!!, עכשיו שורפים את הגופות שלהם!, מה אתם לא יודעים להיכן הגעתם?" רוב הבנות מהונגריה לא שמעו בכלל על אושוויץ ואני נזכרתי בכל הסיפורים שלא האמנו עליהם בכלל ורק עכשיו קלטנו שאנחנו חלק מסיפורי הזוועה של הפליטים הפולנים. הפסיקו לשאול שאלות אבל הבכי היה מזעזע.

האחות פלייגלין נכנסה גם היא והרימה את השמלה שלה כל הרגלים והירכים שלה היו מצולקות עם חורים, "תגידו תודה שאתם באות רק עכשיו" היא צעקה, "תראו אותי, כשאני הגעתי לכאן הגרמנים שיסו בנו את הכלבים שחתכו מאיתנו חתיכות בשר, אתם צועקות עכשיו? איפה הייתם קודם? כאשר אנחנו הפולנים סבלנו אתם עוד אכלתם אווזים מפוטמים! למה לא ברחתם? למה לא ניסתם להציל חיים?!", כל הלילה הם הטיפו לנו מוסר והורו לנו איך להתנהג בגיהנום הזה בכדי לשרוד. את הלילה הזה אי אפשר למחוק מהזכרון, כל הזמן הלילה הזה מלווה את החיים שלי.

סדר היום שלנו התחיל בארבע או בחמש בבוקר, אני לא זוכרת מה קדם למה הקפה למסדר "ציפאפל" או הפוך, בכל בוקר היינו קמים עם הצרחות "אופשטיין" היינו צריכים לקום מיד ולרוץ ולעמוד עמידת דום בשורה אחת אחרי השניה, במסדר היינו עומדים שעות בכל מזג אוויר, והמקום הזה בירקנאו זה המקום עם מזג האוויר הכי גרוע בעולם, אם לא הספיקו העינויים שעברנו מהגרמנים אז קיבלנו גם תוספת של מזג אוויר, עמדנו שם עם השימלה הדקה הזו לעורנו ללא כל בגד נוסף, עם שיער גזוז, הרוח הייתה מקפיאה השלג והגשם חתכו את בשרנו, אבל אם ח"ו מישהי הייתה נופלת או לא מרגישה טוב או לא עומדת כמו שהם רצו, מיד היו תופסים אותה ויורים בה במקום, ללא רחמים.

בכל יום הייתה תזמורת שמנגנת, התזמורת הייתה מורכבת מכ - 30 -40 יהודיות שידעו לנגן על כלי נגינה מכל הסוגים, אחרי כן באו ה  S.S –הם בדקו שאנחנו עומדים כפי שהם רצו וספרו, צרחו והתעללו בנו שעות ארוכות, מנגלה הגיע לעיתים למחנה בעיקר כאשר היה צריך לשלוח עוד קורבנות לקרמטוריום שח"ו לא ישבות לרגע, או כשהיה צריך לפנות מקום בבלוקים. לפני שהוא הגיע הייתה מורגשת תכונה מיוחדת, צחצחו את כל האזור שבו הוא ערך את הסלקציה והתזמורת המורכבת מיהודים ניגנה מוזיקה קלאסית, הוא הגיע עם פמליה מכובדת עמד על שרפרף ובהינף של מקל ערך סלקציה ושלח אנשים למוות או לסבל.

לאחר עמידה של שעות בקור והתעללות אין סופית שכללה עמידה ברוחות ובקור המקפיא, מלקות והוצאות להורג, הגיע סוף סוף התור של טקס הקפה, צעקו "קופי הולן" שפירושו שמחפשים מתנדבות להביא את הקפה מהמטבח, לזה היו מתנדבות כי ניתן היה  ללקק מבלי שישימו לב מעט קפה שנזל על הידיים, את הקפה הביאו בחבית בעלת ידיות, בין הידיות שמו מקל עבה וכך סחבו את הקפה, הקפה היה קפה שחור בלי סוכר או חלב, אבל זה דווקא היה לנו טוב, כי את המים בהתחלה לא יכולנו לשתות בגלל הטעם שלהם, לכל אחת היה ספל מפח מגולוון והתורניות מילאו את הספל מהחבית.

אחרי הטקס הזה הגיע העינוי של השירותים, זה היה ממש מזעזע. היה בלוק ששימש כמחראה, לשם הריצו אותנו, בבלוק היה תעלות ומעליהם קרש ובקרש חוררו חורים,

ישבנו בשורות שורות והקאפו עובר בינינו עם מקל וצועק "לאוס" "לאוס" הוא זירז אותנו עם מכות ולא משנה אם הספקנו להתפנות או לא. הריח היה מחריד וכמובן שלא היה לא נייר טואלט ולא מים, היו כאלו שלא הצליחו להתפנות בזמן וקיבלו מכות, במשך היום לא קיבלנו עוד הזדמנות להתפנות ומי שלא הצליחה הייתה חייבת להתאפק, אני נעשיתי מומחית בלהתאפק ואני סובלת מזה עד היום.

כשחזרנו מהשירותים לבלוק קיבלנו את מנת האוכל היומית שלנו, את הלחם, הוא היה קשה ונראה כמו לבנה בצורה של מלבן, לחם לכל ארבע בנות ואנחנו היינו צריכות לחלק בינינו, עם הלחם כל אחת קיבלה חתיכה קטנה של מרגרינה, משהו כמו החלק העשרים מחבילת מרגרינה של היום, פרוסת נקניק דקה ומעט ריבה, לפעמים קיבלנו גם חתיכת גבינה שהייתה מאוד מסריחה, בצהריים נתנו מרק דלוח שהיה ממש בלתי אפשרי לאכול אותו, הם שמו בתוכו כל מיני "דברי מאכל" שהוציאו מהרכבות מהצידה לדרך שהכינו היהודים וכל מיני עשבים, וגם שמו בתוכו ברום כדי לשבש לנו את הנשיות, אצלנו בסיגט נתנו לפרות אוכל יתר טוב.

 בימים הראשונים לא יכולנו בכלל לאכול ממה שהביאו, הבלוקאלסטר צעקה עלינו שאנו חייבים לאכול  את כל מה שנותנים אחרת נמות ברעב ובאפיסת כוחות. אני ואחותי רבנו בינינו כל הזמן, היא הכריחה אותי לאכול ואני אותה, כל יום סיכמנו כי מחר שנינו נאכל מהמרק, אבל כשהמרק הגיע שנינו לא יכולנו לגעת בזה, את המרק שמו בקערה ל 13 נשים ביחד! ככה היה בהתחלה, לאט לאט התרגלנו גם לסבל הזה.

רוחל'ה האחות החורגת שהייתה איתנו לא אכלה את הנקניק מטעמי כשרות, אבל לא הסכימה בשום אופן לסחור בו תמורת לחם או מרגרינה היא התעקשה שאנחנו אני ורוז'י נאכל את זה.

ככה היינו סגורים שם אולי חודשים, לא עשינו כלום, רק עברנו את הסבל הזה, סיפרנו שם סיפורים וזכרונות על הבית כאילו זה היה לפני שנים שעזבנו את הבית, בעיקר דיברנו על האוכל, איך אמא עשתה את הכרוב והחליפו כל מיני מתכונים של אוכל, היו שם בנות מוכשרות שחיברו שירים על הבית שלהם ועל ההורים שלהם, ראינו את העשן  של היהודים עולה מהארובות ושרנו שירי געגועים לבית הילדות שלנו. לא עשינו כלום מלבד היציאות למסדר ולשירותים.

בתוך תקופה קצרה התחלנו לרדת במשקל ולהראות מאוד רע, זה היה מאוד מסוכן, כי במסדר כשד"ר מנגלה הגיע היינו צריכות לעבור שוב סלקציה, מי אולי לחיים ומי למוות בטוח, אנחנו היינו עוברות לפניו ערומות לגמרי הוא הסתכל עלינו והחליט בשניות את מי לשרוף באותו היום. כשראינו שהוא הגיע התחלנו לשפשף את הלחיים שהם תראינה אדומות עמדנו בפוזות יותר טובות וניסינו להראות בריאות ורעננות, פעם אחת עמדנו בסלקציה ורוז'י הייתה לפני, הוא שלח אותה לימין – לחיים, מיד כשראיתי אותה הולכת לימין זינקתי במהירות מסחררת אחריה שהוא לא הספיק אפילו לשים לב, אם הוא היה שם לב הוא היה שולח אותי מיד שמאלה, הוא היה כזה דווקא.

החיים הלכו ונהיו יותר ויותר גרועים בבלוק, היו מריבות בלתי פוסקות על האוכל, כל אחת הסתכלה שהשנייה לא תאכל יותר ממנה והיו גם גניבות של אוכל, היה אפילו אמא אחת שהייתה עם שלוש או ארבע בנות וכל אחת לקחה את האוכל לבד כי פחדו שהשנייה תאכל יותר, אצלנו כאמור זה לא היה כל הזמן דאגנו אחת לשנייה, יום אחד ( 16 ביולי) נתנו לנו מנת אוכל כפולה והודיעו לנו שהיום אנחנו יוצאות בטרנספורט, היה לנו פחד מוות כי כל הזמן ראינו שמיום ליום נהיה רק יותר ויותר גרוע ולא רצינו לעזוב, אבל הבלוקאלטסטר צעקה עלינו "מי יצא מאושוויץ בחיים?" תשמחו שאתם יוצאים מהגהנום הזה!

הביאו אותנו לתחנת הרכבת של אושוויץ והכניסו אותנו לקרונות הבקר בצפיפות איומה ונסענו שוב נסיעה קשה של יומיים לגרמניה על יד הגבול ההולנדי, הגענו לעיר תעשיתית בשם גלזן קירכן , העיר הזו הייתה מאוד מרכזית בתעשיית המלחמה הגרמנית ולכן היא עברה הפצצות רבות מהמטוסים של צבאות הברית ובתי החרושת נהפכו לעיי חרבות, אותנו הביאו בכדי לפנות את ההריסות שנגרמו מההפצצות, עבדנו עבודת כפיים שחורה בפינוי הריסות של מפעל לנפט ושמן ושמחנו על כל בניין שחרב אך התנאים שם היו מעט יותר טובים ממה שהיה לנו קודם, ישנו שם בתוך צ'לטים של הצבא, צלטים ארוכים וירוקים, אומנם עדיין על דרגשי עץ אבל היה לנו שמיכה, היה שם מטבח והשירותים היו יותר אנושיים, היה יותר קל. יצאנו בבוקר לעבודה ובערב חזרנו, אנשי האס.אס. השגיחו עלינו אבל גם החברה שעבורה עבדנו  ה"טוד אורגניזישן" השגיחה עלינו, הם נתנו לנו מרק שהיה מאוד דל  ובתוכו חתיכות סלק אבל יכולנו לאכול את זה.

איך שגמרנו את עבודת הפינוי והמפעל התחיל שוב לעבוד, האמריקאים שוב הפציצו אותו, אנחנו מאוד מאוד שמחנו על זה שהם הרסו את כל מה שניקינו, כשראינו את המטוסים האמריקאים  מפציצים מאוד שמחנו  ולא חשבנו בכלל על זה שגם אנחנו נסבול שוב מעבודת פינוי.

ביום ה11 לספטמבר יום שני של סליחות בשעה 6:00 בבוקר טסו שוב המפציצים של צבאות הברית מעל המחנה, הם ראו את המגורים שלנו שהיו בצ'לטים צבאיים והם חשבו שזה מחנה צבאי הם לא יכלו לזהות שאנחנו בעצם אסירות, היינו קירחות, וכולם לבושות בתלבושת אחידה כך שקשה היה לזהות מרחוק שאנו לא חיילים, הם הפציצו גם אותנו וירו עלינו או השליכו רימונים מהאוויר.

האזעקה החלה לצפור ביללות והבומים היו מחרישי אוזניים, קמה בהלה והיסטריה נוראית במחנה, הפצצות גרמו להרס עצום ולענני בוץ עם הדף אוויר חזק, פרצנו את השערים של המחנה וברחנו במהירות, הכל נפל לי באמצע המנוסה, הנעליים וכל ה"אוצרות" שהיו קשורות לגופי, לא הסתכלנו אחורה ולא מסביבנו פשוט נמלטנו במהירות, ראיתי לפני בור ונפלתי לתוכו, כל הזמן שנסתי צעקתי לאחותי רוז'י רוז'י והיא לא עונה, עד שהגעתי למקום מסתור באיזה בונקר מתחת לפסי הרכבת, באותו הרגע שנכנסתי לשם גם אחותי נכנסה איתי ואני רואה שאין לה שיניים בפה, נבהלתי עד שראיתי שפשוט הפה שלה היה מלא בבוץ והיא הוציאה את הבוץ עם האצבעות. למעשה מיד אחרי ההפצצה היינו חופשיים ויכולנו לברוח, אבל לא היה לנו לאיפה לברוח, פחדנו שהגרמנים שגרים שם ימסרו אותנו לאס אס והם יהרגו אותנו מיד.

חזרנו לצ'אלט שלנו, הוא לא נפגע בכלל, הפצצות שהאמריקאים זרקו עליו לא התפוצצו, אחותי החורגת רוחל'ה הייתה שם, היא לא ברחה, היא הייתה בעלת אמונה חזקה ואמרה מה שיהיה יהיה, ולכל פצצה יש כתובת, היא סירבה לרוץ. רק הצ'אלטים של הגרמנים התפוצצו לגמרי, היו שם בנות יהודיות יפות או עם פרוטקציה שהגרמנים השתמשו בהם כעוזרות, הם היו שם ולא נותר מהם זכר, עוד בנות מהצ'לט שלנו ומצ'לטים אחרים ברחו לצ'אלט של הגרמנים ולמבנים אחרים במחנה ושם היה את החורבן הגדול ביותר, מתוך כאלף בנות כ- 250 נהרגו ונפצעו מההפצצה, היו שם הרבה גופות וחלקי אדם, פצועים עם אברים קטועים ופצעים פתוחים והריח של הדם וחלקי האיברים היו בכל מקום, הצעקות והיללות של הבנות ושל הפצועות היו נוראיות. למחרת קראו לנו שנלך לאסוף את הגופות, לי זה היה מאוד קשה, הייתי עוד ילדה מפונקת, בבית לא הייתי יכולה להסתכל אפילו על חולה ופה הייתי צריכה לאסוף איברים וגופות לתוך שמיכות ולגרור אותם למקום שאספו אותם, את הפצועות לקחו לבית החולים וטיפלו בהם באנושיות.

לצערנו, מהגרמנים לא נהרג אף אחד, הם ידעו לברוח מיד לבונקר מוגן.

( ביום בו כתבתי את הקטע הזה נתגלגל לידי ספר שהיה בידי מספר שנים ולא פתחתיו כלל, ספר זה חובר ע"י משפחת טילטלבוים שהיו שכנים שלנו בבני ברק, היא הייתה עם אמא במחנה ובספר היא מתארת בדיוק  את האירוע הזה אך מזווית הראיה של הבנות שנפצעו)

שבוע אחרי ההפצצה הכבדה, ב-18 לספטמבר (ראש השנה) לקחו אותנו מגלזן קירכן לסומרדה (זומרדה) בסודטים, שם עבדנו בבתי חרושת של כלי נשק היינו עובדים שבוע במשמרת לילה ושבוע ביום, התנאים שם היו כבר יותר טובים, אבל עם זאת לא היה לנו בגדים להחלפה, הלכנו תמיד עם אותה השמלה הבלה ואני קיבלתי במקום הנעלים שאיבדתי בבריחה נעלי עץ כמו שהולכים ההולנדים, זה היה מאוד לא נוח להליכה בפרט שהיינו צריכים ללכת מהר והנעלים פצעו לי כל הזמן את כף הרגל.

בבית החרושת השתדלנו לפגום את התחמושת ובכך לתרום את חלקנו בכשלון הצבא הגרמני ולנקום בו, היינו זהירים מאוד בעבודת הקודש הזו שלא יתפסו אותנו.

בבית החרושת עבד גם גרמני אחד שתמיד הביא לנו משהו קטן לאכול, בצל או דבר דומה, היה שם גם מנהל עבודה גרמני שעבד במקום אחר לא אצלנו אלא במקום אחר ששם לב על מצבנו הקשה והגיע כמעט בכל ערב, הוא לחש לנו שנבוא איתו, הלכנו כל פעם מישהי אחרת והוא הביא לנו חבילה ארוזה ובתוכה סנדוויץ טוב עם נקניק ("הגרמני הטוב" מוזכר לטובה על ידי ניצולות רבות המספרות כי ללוא עזרתו  לא היו שורדות). היו שם גם נשים של האס. אס. שלפעמים היו טובות איתנו, אחת מהם אפילו הייתה שרה איתנו ביחד.

החזית התקרבה אלינו, את זה יכולנו להרגיש לפי ההתנהגות של הגרמנים ועל פי מתח העבודה שירד פלאים הדי ההתפוצצויות נעשו חזקים וקרובים אלינו מידי יום, ב 17 במרץ הפסיקה העבודה במפעלים לחלוטין.

 בחול המועד פסח ביום שבו בני ישראל החלו במסעם במדבר  ב- 4 לאפריל, הגרמנים החליטו לברוח  מהחזית ולקחת אותנו יחד עמם, כך התחילה צעדת המוות שלנו, כל יום היינו צועדות קילומטרים רבים, לפעמים אפילו 40 ק"מ, יצאנו בבוקר מוקדם עם האור הראשון לצעדה מהירה ומסודרת בשורות של חמש בנות בכל שורה, אפילו בבריחה הזו הגרמנים הקפידו על הסדר והמשמעת, ההליכה הסתיימה כל יום בארבע בצהרים, אוכל לא היה איתנו והיינו צריכים "להתפרנס" ממה שאנשי הכפרים אותם אלו שעוד נשאר להם מעט אנושיות – והם לא היו רבים נתנו לנו כשעברנו לידם. אי אפשר לשכוח את המבטים שלהם כאשר הם ראו אותנו – ספק חיות ספק בני אדם! הגרמנים רק לפעמים נתנו לנו משהו לאכול, תפוחי אדמה חיים או כלום, מים שתינו מתוך שלוליות של מים או מי גשם וגם זה תחת עינם הפקוחה של הנאצים ומדי פעם קטפנו עשבים לאכול בלילות היינו נרדמות עם בטן ריקה. ללינת לילה איכסנו אותנו באורוות, ברפתות ובאסמי תבואה.

בלילה הראשון לצעדת המוות הגענו לכפר, שמו אותנו לישון באורוות סוסים אבל לא הביאו לנו כל אוכל, בבוקר יצאנו ללא אוכל כלל לצעדה של עשרות קילומטרים, בערב כשהגענו לכפר אחר הרגשנו כמו חיות פרא, התפרצנו והתחלנו  להשתולל מתוך הרעב האיום, וכך זה חזר כל פעם, כשהגענו לאיזה מקום ללינה התחלנו לרוץ ולחפש אוכל בכל מקום אפשרי, נברנו במחסנים שלהם כמו חיות יער, אפילו שהגרמנים ניסו לעשות סדר זה לא הצליח להם, פשוט איבדנו צלם אנוש ללא כל שליטה מרוב הרעב. הגרמנים חילקו רק לפעמים אוכל אבל עקב ההליכה המואצת והמהירה הגוף היה זקוק לתוספת מזון ולא להיפך, הרעב העביר אותנו על דעתנו היינו קוטפים עשבים וצמחים תוך כדי הליכה מבלי שהגרמנים ישימו לב, ערב  אחד התגנבתי בשקט למחסן אחד ולא היה שם כלום, רק כרוב חמוץ, לקחתי את הכרוב אכלתי ככל יכולתי ואת הנותר הכנסתי לי לתוך השימלה, כך שהחגורה שעשיתי לי בשמלה החזיקה את זה, אבל הכרוב החמוץ התחיל לנזול עלי וזה גרם אפילו לי לפרצי צחוק ממצבי המביך. הבנות אכלו את כל מה שהזדמן להם, פעם אחת מצאנו שק קמח לבן התנפלנו על זה וחיסלנו את הקמח, הכפריים הנבעתים היו צועקים עלינו ומנסים לגרש אותנו במקלות אבל אנחנו התנהגנו כמו חיות טרף, שום דבר לא עמד מולנו בעת הרעב, לפעמים כשחילקו לנו חלב, היינו דוחפות אחת את השניה עד שהחלב היה נשפך לארץ כמים והיינו מלקקים מהארץ את השאריות עם החול. המצב שלנו הלך והחמיר מיום ליום, הכינים והפרעושים שקיבלנו מהשינה באורוות אכלו אותנו וגרמו לנו לפצעים בכל הגוף, היינו עייפות ומלוכלכות וזבות דם ברגליים. הגרמנים ירו בכל מי שלא יכלה להמשיך ללכת בקצב שלהם כך שמיום ליום נפרדנו מעוד חברה שכוחותיה כשלו.

ראינו שרוחל'ה כבר לא יכולה לעמוד בקצב ההליכה, היא החלה להשתרך אחרונה בשורה וקיבלה "מכות מרץ" בכת הרובה מהגרמנים, תמכנו בה ועזרנו לה ללכת בכוחות האחרונים שלנו, ידענו כי אם זה ימשיך ככה בתוך יום יומיים ירו בה למוות, הגרמנים התחילו להכות אותנו ללא הרף, הרגליים של רוחל'ה החלו להתנפח ולהתמלאות בדם מהפצעים. היא נשברה ולא רצתה להמשיך יותר בצעדה המטורפת הזו. "שיהרגו אותי" היא אמרה והחלה להתייאש מהחיים, אבל אנחנו לא רצינו אפילו לחשוב על זה שהיא לא תמשיך איתנו, היא הרי הייתה כמו אחות שלנו, שמענו שיש בנות שמתחבאות והם נכנסות לבתים של איכרים לבקש אוכל ואחרי כן חוזרות ללינה יחד עם הקבוצה, ידענו שעם מעט אוכל ומנוחה רוחל'ה ואנחנו נתחזק ואם נמשיך כך ירו בנו מייד, אבל אנחנו פחדנו לעשות את זה, והחלטנו שאם אנחנו רוצות שרוחל'ה תחיה אנחנו בורחות ומתחבאות ויהי מה.

בלילה דחסו אותנו לשינת לילה באסם של חציר, הלכנו אחורנית ליד הקיר של האסם שהיה עשוי מקרשים, והתחפרנו מתחת לקש עמוק עמוק, יכולנו לראות מה שקורה מסביב דרך החורים שהיו בסדקים של הקרשים, החלטנו שאנו נשארות שם. בבוקר הגרמנים החלו לצרוח  כדרכם כל בוקר לפני המסדר, "אינטריטן" שפירושו להכנס לשורות, אנחנו לא יצאנו מהמחבוא להתייצב במסדר, הגרמנים שמו לב שחסרות להם בנות אז הם התחילו לצעוק שמי שלא תחזור עכשיו ומיד תענש!  היו בנות נוספות שגם הם החליטו לברוח ויצאו מהמחבוא שהכינו להם חזרה למסדר הבוקר שלפני צעדת המוות, ראינו שכשחזרו נתנו להם 25 מלקות עם שוט ושמענו את הצרחות שלהם, אנחנו החלטנו שלא יוצאים ויהי מה, הגרמנים חיפשו אותנו באסם על ידי נעיצת קלשונים ארוכים לתוך הקש שבאסם, המוטות הגיעו ממש עד אלינו ואנחנו כבר התכוננו לגרוע ביותר, אבל למרות שהרגשנו את הדוקרנים האלו ממש סמוך לגופנו, הם לא ננעצו בנו.

לאחר זמן מה של חיפושים, הגרמנים התייאשו  מאיתנו והמשיכו להם בצעדת המוות עם שאר הבנות. אנחנו נשארנו חבויים מתחת לקש, לא האמנו כי סוף כל סוף השתחררנו מהם והפחד כי נתפס עוד אפף אותנו. בינתיים, כאשר אנחנו עוד היינו מתחת לקש, שמענו שהגרמנים מחלקים בחוץ לחם, הרגשנו תחושת החמצה והפסד, הפסדנו את הלחם, כמעט שנשברנו ויצאנו ולו רק בכדי לזכות בעוד כמה דקות של תחושת שובע מעטה. אך ידענו כי אם נצא יחרץ גורלנו להריגה במכות או אם יתמזל לנו המזל - ביריה.

נשארנו במשך כל היום מתחת לחציר. בינתיים הלילה החל לרדת והבנו כי אנחנו השתחררנו מהגרמנים, לא עוד עמידה במסדרים ולא עוד מכות והריגות, אך עם זאת היינו צריכות לדאוג לעצמנו לאוכל ולהתחבא טוב יותר. במהלך ימי המסע שעברנו, ראשנו שרץ בכינים, הבגדים בלו ונקרעו לחלוטין היינו חבולות ופצועות אך הגרוע מכל, ללא בשר מתחת לעורנו, היינו רזות ושדופות ונראות יותר כמו חיות השדה המהלכות על שתי רגלים אך הפחד עדיין שיתק אותנו ולא העזנו לצאת, כך נשארנו כל היום מתחת למחבוא החציר ובקושי דיברנו בינינו בלחישה, רק למחרת בבוקר מוקדם העזנו להוציא מעט את ראשנו ולהציץ איפה אנחנו, את מיקום הליכתנו לא ידענו כלל כך שלא ידענו בכלל היכן אנחנו נמצאות, הנאצים לקחו אותנו מצד לצד על פי התקדמות  חזית המלחמה ולא בדרך ברורה.

ידענו כי בעל האחוזה בו מצאנו מקלט, יכנס במוקדם לאסם בכדי לסדרו ולנקותו אחרי שמאות בנות שכנו בו ועל כן אנו היינו חייבים למצוא מחסה בטוח יותר, יצאנו מהאסם וראינו כי מעליו יש עוד קומה עם חבילות קש, מתוך ידיעה כי בטיפוס הזה תלוי הישרדותנו, טיפסנו בשארית כוחנו אל הבוידם והעמדנו בחזית הבוידם חבילות חציר כך יצרנו לעצמנו מרחב ריק באמצע, בבוידם הזה היה גם חלון שפנה לחצר ממנו יכולנו להשקיף על המתרחש בחצר ובבבית.

היינו רעבות מאוד כי כבר כמה ימים לא אכלנו, ירדתי בזהירות וזריזות ו"לקחתי" מעט ירקות שראינו בחצר, העליתי את השלל למחבוא וטרפנו שלשתנו את האוכל נגסנו בתפוח האדמה כאילו היה זה תפוח עסיסי, אחרי כן בעודנו חוששות מזה שהגויה בעלת הבית תבחין שחסרים לה ירקות שמנו לב לסביבה וראינו כי אנו נמצאים במשק בית שבו יש רק את אישה וילדה ובמשק עובד אסיר שבוי מלחמה צרפתי, הכרנו את האסיר הזה כי הוא היה חלק מקבוצה של אסירים שהלכו איתנו בתחילת הצעדה. עבור שבויי המלחמה הקימו מחנה בסביבה והם היו יוצאים כל יום לעזור בעבודות הבית בבתים של הגרמנים שהבעלים גויסו כחיילים  במלחמה. השבוי היה לבוש בבגדי אסירים מיוחדים והוא היה גם במחנה בסומרדנה בו היינו, כך שהכרנו את פניו. בין שבויי המלחמה היו אנשים טובים בעלי לב רחמן, היה להם מזון יותר ברווח כי הם קיבלו חבילות מזון בביקורים של אנשי הצלב האדום וכשהיו רואים שאנחנו חולפות על פניהם בדרכנו לעבודה היו זורקים לעברנו אוכל, למרות שגם אצלם זה לא היה בשפע אלא בצמצום.

כשראינו את השבוי הצרפתי ששמו היה ג'וזף ידענו שאין לנו מה לחשוש ממנו, הוא בוודאי לא יסגיר אותנו לגרמנים. כשהוא נכנס לעבוד באסם בכדי לנקות את הטינופת שהשאירו אחריהם הבנות, רוז'י ירדה אליו לקשור עימו שיחה, הוא נבהל מאוד מהמראה שלה והיא סיפרה לו שהתחבאנו באסם ושלא ידאג, אנחנו רק רוצות לאגור מעט כח על מנת לברוח ולא נשאר שם ונסכן אותו, הוא היסה אותה והורה לה להכנס מייד בחזרה למחבוא ולהיות שם בשקט והוא ידאג לנו.

אחרי כמה דקות הוא שב עם שני דליים, אחד לצרכים ואחד מלא במי שתייה ששאב מהבאר. אחרי מעט זמן חזר שוב והביא מוצרי מזון שהביא מהמשק, מעט ביצים ותפוחי אדמה וירקות לא מבושלים, אכלנו את זה בתיאבון רב סוף סוף אחרי ימים רבים נרדמנו רגועות ושבעות.

למחרת הוא בא אלינו וחידש את מלאי המים ופינה את השפכים, הוא הביא לנו מגבות וסבון שנתרחץ, שטפנו את עצמנו מעט. הוא הביא עימו שלושה פרוסות לחם שבכל אחד מהם היה נגיסה, וביצים מבושלות ועוד מזון. תמהנו על הנגיסות בלחם אבל אחרי כן הבנו כי הוא פחד מהגרמנייה שתראה שהוא לוקח לחם ולכן היה נוגס ביס בלחם ומביא לנו, חוזר שוב ולוקח עוד פרוסה וכן בשלישית. את האוכל המבושל הוא בישל במחנה השבויים בכדי שבעלת הבית הגרמניה לא תשים לב וגם היה מביא משם עוד מוצרים. הוא התמסר אלינו מעל ומעבר ודאג לנו כמו אח לאחיותיו, כל טיפוס אלינו ומעבר בין ערימות הקש היה מצריך מאמץ פיזי והוא עשה זאת פעמים רבות כל יום. אנחנו לא יצאנו מהמחבוא בכלל והוא היה בא מביא את הדברים ומספר לנו מהחדשות בעולם, על תבוסת הגרמנים ונצחון בני הברית, חשנו כי השחרור המוחלט הולך ומתקרב.

פעם אחד הוא ביקש מאיתנו רשות להביא את החברים שלו מהמחנה לביקור אצלנו, היה זה ביום ראשון בו הגרמנייה הולכת להתפלל בכנסיה ולסדר את עניניה בעיר יחד עם הילדה שלה, לא כל כך רצינו אבל לא היה לנו נעים לסרב לו אחרי כל הטורח והסיכון שהוא משקיע בנו והסכמנו.  מטרתו בביקור היה בכדי להוכיח לחבריו כי מה שהוא מספר להם על היהודיות הניצולות זה נכון, הם פשוט לא האמינו לו על התיאורים  שהוא תיאר אותנו להם.

הם הגיעו כשכל אחד מהם הביא לנו מתנות, שוקולדים וכד' והם דיברו איתנו בגרמנית, אנחנו ידעו כמה מילים והם כמה, ישבו ודיברו מעט זמן והלכו.

המלחמה התקרבה לסיומה, הגרמנים התחילו לחפש להם צידוקים והגנות על הפשעים שעשו, גם בעלת הבית הגרמניה  ידעה כי תהיה לה בעיה, בעלה היה קצין נאצי והיא גם כנראה "טמנה ידה בצלחת" הפשעים. באחד הימים היא שפכה את דאגתה בפני ג'וזף החייל השבוי – "כמה חבל שאטמתי את אוזני כאשר הבנות שעברו בו התחננו בפני שאחביא אותם אצלי, לו הייתי מחביאה לפחות מישהי אחת מהבנות שהיו כאן היה לפחות מישהי שתסנגר עלי, שאוכל לרחוץ בנקיון כפי"

הוא צחק אליה ואמר לה רק תגידי איזה בת את רוצה, בלונדינית שטנית או שחורה, יש לי מכל הצבעים! הוא לא חיכה להסכמתה אלא עלה אלינו מייד ולעיניה הנדהמות הוא מוריד את רוז'י, היא נדהמה וצעקה "תגיד לי כמה בנות החבאת פה" הוא צחק במלוא פיו ורוז'י זכתה לקבלת פנים עם ארוחה טובה.

למחרת ה 9 למאי היה היום הגדול בחיינו, ג'וזף עלה אלינו לבוידם והוריד גם את רוחל'ה ואותי לחצר והציג אותנו לפני הגרמניה, היא חרקה שיניים משנאה אך לא העזה לומר מילה, לא היה לה כבר כל  ברירה אחרת, אנו היינו גלגל ההצלה שלה, היא הסתכלה עלינו בעיניים שהיה בהם גם פחד וגם שנאה, אנחנו היינו נראים נורא ואיום, הבגדים מרופטים לגמרי, הראש שרץ כינים ענקיות שהסתובבו להם בתוך השער הפרוע שהחל לצמוח, שלד העצמות שלנו הבעית אותה.

השתלטנו לה מייד על המטבח שלה שהיה מצוייד בכל טוב, הם היו מאורגנים למלחמה עם מלאי של שימורים, אפילו עופות שלמים משומרים היו לה בצנצנות. אכלנו ככל יכולתנו, אחותי קיבלה מיד שלשול חזק. הרגשנו כי הדבר הראשון שאנחנו צריכות זה בגדים, אך לא היינו יכולות לנקות את השמלות שלנו, לקחנו ממנה שמיכות בהם כיסינו את עצמנו וכך הלכנו לכבס את השמלות. עד היום אני לא יודעת למה לא לקחנו ממנה בגדים להחלפה.

תוך כדי השטיפה כשאנחנו עוד עטופות בשמיכות האפורות, ראינו מרחוק  שלושה חיילים מגיעים, חששנו מהם כי הום היו נראים לנו חיילים גרמנים הם היו חמושים  וחגורים ברימוני יד וחגורות כדורים ולראשם כובעי פלדה, הם סקרו אותנו בתדהמה דקות ארוכות מכף הרגל ועד ראש, הם לא זיהו את "הבעל חי" שניצב מולם, אנו היינו שלדי עצמות שקלנו אז רק 35 קילו, הוא שאל אותנו בגרמנית, מי אתם? "הפטלינגים" ענינו חוששות (הפטלינגים = אסירים פליטים חסרי בית), הם שאלו בהיסוס, יהודים? וסקרו אותנו שוב ושוב. כן, ענינו בחשש רב.

הייתה שתיקה מפחידה של כמה דקות ארוכות, גם אנו יהודים! הם אמרו ביידיש או בגרמנית בקול נרגש. שתקנו בפחד ואימה, לא האמנו שדבר כזה יכול להתרחש, חיילים יהודים הלוחמים בגרמנים!!! היינו בטוחים שהם גרמנים שמנסים להפיל אותנו ברשתם.

אתם לא מאמינים? הם שאלו / קבעו.

נכון, ענינו.

אחד מהם הוציא מתחת לחולצתו שרשרת ועליה תלויה מזוזה קטנה והראה לנו.

אנחנו היינו בשוק מוחלט לא יכולנו להוציא הגה מהפה, גם הוא! הם הסתובב על עקבותיהם ונעלמו לכיוון שמשם הגיעו. אנחנו לא יכולנו לעכל את כל מה שעבר עלינו באותו היום, גם הירידה מהבוידם, וגם השחרור ועכשיו גם לראות חיילים יהודים עם מזוזה, במצב שהיינו זה היה קשה מאוד לעיכול עבורנו.

עמדנו שם כחצי שעה עוד לבושות עם "הלבוש"  העשוי מהשמיכות ומחכות לשמלות שלנו שיתייבשו בשמש והנה גיפ' פתוח מלא בחיילים יהודיים פורץ בשעטה לחצר, ממנו קופצים החיילים היהודיים האמריקאים ובראשם החייל שגילה אותנו, הם רצים אלינו נרגשים בעיניים פעורות לרווחה כלא מאמינים ממה שהם רואים, הם פרקו ארגזים של אוכל, קופסאות עם סבונים ותמרוקים, הם לא ידעו מה להגיד לנו ומה לתת לנו, הם ראו מראות נוראים במלחמה הזו, אבל חוויה קשה כמו המראה שלנו מהצד האחד ומהצד השני כזה פגישה עם נערות יהודיות בעמק הבכא ובגיהנום הזה זה חוויה שבוודאי הביאה להם סיפוק מכל המלחמה, אנחנו הבטנו על הציוד "שהיה שלנו" כלא מאמינים, הם הסבירו כי אסור להם לבזוז מהגרמנים כלום במלחמה ועל כן הם הביאו לנו את כל מה שיכלו ממחסני הצבא.

בכל הזמן הזה שהיינו שרויים בהתרגשות מהמפגש עם החיילים האמריקאים ודיברנו איתם בעיקר ביידיש, עמד לו ג'וזף השבוי בצד מחייך ושמח ואילו הגרמניה רעדה מפחד כעלה נידף היא הייתה שרוייה בחוסר שקט ולחשה לנו כל הזמן שיגיד לנו שנספר להם כמה טובה היא הייתה עבורנו.

החיילים אמרו לנו – אסור לנו להרוג בגרמנים, אבל רק תדווחו לנו על מישהו שפגע בכם ואנחנו מבטיחים לכם כי הוא "יסולק" המשפט הזה היה עבורנו משפט מלא משמעות, מזה הבנו שאנחנו בני אדם ולא אבק! סוף סוף לאחר שנים של סבל בא מישהו והמחיש לנו כי עשו לנו עוול בל יכופר וכי אנחנו בני אדם שאסור לפגוע בנו! ההערכה העצמית שלנו חזרה לנו בבת אחת.

החיילים הנרגשים סיפרו לנו כי בכל הזמן שהם נלחמים עם הגרמנים הם עוד לא פגשו ביהודי חי, הם כבר חששו כי לא נותרו יהודים חיים באירופה שנכבשה בידי הנאצים, כאשר הם אמרו לנו את זה דאגנו עוד יותר על בני משפחתנו וחששנו מפני הבשורות הבאות, אנחנו הרי ראינו את הכבשנים ואת העשן המיתמר מהם וידענו היטב את השואה שעברה עלינו, אבל התחלנו לפחד שאנחנו באמת היהודיות היחידות ששרדו את המלחמה. החיילים אמרו לנו שהם צריכים להמשיך ולטהר את הסביבה מהנאצים וסיכמנו כי למחרת הם באים אלינו לארוחת ערב משותפת ושנכין להם מטעמים בסגנון שהיינו רגילים בבית שלנו, בנושא הכשרות אל תדאגו הם צחקו, יש לנו פה שוחט והם הציגו לנו חייל ג'ינג'י שהיה שוחט, בינתיים החיילים מצאו בכפר עוד שתי בנות יהודיות מהמחנה שלנו שברחו והתחבאו בכפר והביאו אותם אלינו.

אחרי הפגישה הזו הגרמנייה בעלת הבית הבינה כי היא "שבויה בידינו" ורק מילה אחת לא טובה והיא לא נמצאת יותר בעולם הזה, היא עשתה כל מה שביכולתה בכדי שנהיה מרוצות, קיבלנו ממנה את הקומה השנייה לשירותנו, התרחצנו עם סבון אחרי כמעט חודש שלא התרחצנו כמו שצריך, סירקנו את ראשנו כדי להיפרד מהכינים והרגשנו את צלם האנוש החוזר אלינו אט אט.

היינו עסוקות כל חמש הבנות בהכנת ארוחת השחרור החגיגית, היה זה הפעם הראשונה לאחר יותר משנה שסוף סוף הכנו לעצמנו אוכל אנושי וביתי ולא עשוי ממים דלוחים, אוכל כפי שחלמנו עליו ללא הפסק יום ולילה יותר משנה. החיילים באו כמו שהבטיחו לנו, השוחט שחט ואנחנו הכנו מטעמים מהשימורים הכשרים שהיה להם, משום מה חשבנו שתפוחי האדמה מבושלים זה פסגת המעדנים שיכלנו לחלום ובישלנו מזה כמויות, החיילים צחקו מאיתנו על הבולמוס שקיבלנו, אנחנו סיפרנו להם את כל מה שעבר עלינו והם ישבו מסומרים למקומם, אני בטוחה עד היום שהם לא האמינו אז לכל הסיפורים שלנו.

למחרת הם באו אלינו בכדי להיפרד, הם נתנו לכל אחת מאיתנו מתנה למזכרת, אני קיבלתי סט יפה לאיפור, הם נפרדו מאיתנו ממש עם דמעות בעיניים ואמרו לנו אתן כבר יודעות שניצלתם מהמלחמה ואתם בחיים, אבל אנחנו עוד הולכים הלאה למלחמה גם כאן וגם ביפאן ומי יודע אם נחזור בחיים. נשארנו אצל הגרמנייה עוד כשלושה שבועות לנוח ולאסוף כוח לנסיעה חזרה הביתה רוז'י הרגישה מאוד לא טוב היא שילשלה כל הזמן.

עוד כשהיינו אצלה החיילים הרוסים הגיעו, האמריקאים ניקו את השטח מהנאצים והרוסים נכנסו לשלוט, בהמשך היה לנו הרבה צרות מההתנהגות הגסה שלהם.

התחלנו להתארגן לנסיעה בחזרה הביתה לסיגט, היה לי רצון פנימי חזק לנקום! לעשות משהו לגרמנים כפי שהם עשו לנו! מטעם השלטון הצבאי היה תקנה שהפליטים יכולים לבוא למקום מסוים ולהצטייד, אני ביקשתי מחייל שיכנס איתי לבית של גרמני בכדי שאני יוכל לקחת מה שאני רוצה. בא איתי חייל דפקנו בבית של גרמנים והחייל הקריא כאילו פקודה שאני יכולה לקחת מהבית מה שאני רוצה, נכנסתי והפכתי את הארונות בדיוק כפי שהנאצים עשו לנו בבית, ראיתי שם בחורה גרמניה צעירה, נזכרתי באחיותי שבוודאי כבר אינם בחיים בראשי עברו תמונות הנערות שלי ושל החברות שלי והתמונות הקשות מיום הגירוש, דחף הנקם השתלט עלי ואני צעקתי עליה "איפה הדברים שלך? תוציאי אותם מיד! היא רעדה והוציאה לי את הבגדים שלה, היה שם חליפה שחורה שהיא השאירה והתחננה בפני שאני לא יקח לה את זה, כי אביה שבוי ברוסיה והיא לא יודעת אם הוא חי או שתצטרך את החליפה השחורה לאבלות, אני דווקא לקחתי לה את זה ואיחלתי לה שגם היא לא תזכה להתאבל על אביה. יצאתי משם עם מזוודה מלאת דברים, איך שאני יוצאת בא חייל רוסי וחוטף ממני את המזוודה ובורח. לא היה אכפת לי שהוא לקח לי את השלל כי בכלל לא רציתי את הדברים ובוודאי לא את הלבוש, המעשה שעשיתי היה רק מתוך הדחף לקחת מעט נקמה!

עלינו על רכבת שנוסעת לכיוון צ'כיה, היו לנו צרות צרורות עם הרוסים, הם התנהגו אלינו בברוטליות ובאכזריות, הם היו אחרי המלחמה כמו חיות אדם, ממש התעללו בנו, לילה אחד באמצע הדרך הם עוצרים את הרכבת ומורידים משם את כל היהודים, כמה שהתחננו לפניהם, אנחנו מהלאגר... יש כאן חולים..., שום דבר לא הועיל לנו, פשוט זרקו אותנו באמצע הלילה ובאמצע הדרך. הם התנהגו אלינו בגסות וניסו לפגוע בכבודנו כבנות, עד שלא הייתה לנו כל ברירה אחרת, פשוט עלינו על הגג של הקרון, ושכבנו שם צמודים לקרון, היינו יכולים להרגיש את חוטי החשמל שנוגעים בנו, היינו ממש בסכנת נפשות, אבל לא יכולנו להיות יותר עם הרוסים, הם היו שיכורים וטענו שהכל מגיע להם מאחר והם הצילו אותנו במלחמה.

בפראג קיבלו אותנו מאוד יפה, נתנו לנו הכל, אוכל וכסף ובגדים, הייתה התעוררות אצל העם הצ'כי לעזור לפליטים היהודים ברחובות היו שולחנות בהם היו דברים שהציעו לפליטים שחזרו, משם נסענו לבודפשט, גם שם הג'וינט עזר לנו מאוד וחיפשנו קבוצה שתיסע למרמורש שנוכל להצטרף אליה, כל הדרך חזרה כשפגשנו ניצולים חשבנו אולי כשם שאני ניצלתי כך גם המשפחה שלי ואבא ניצלו.

רוחל'ה לא המשיכה איתנו לסיגט, היא החליטה להישאר בבודפשט ולנסוע משם לארץ ישראל, נפרדנו ממנה אחרי כל החוויות הקשות שעברנו ואחרי תקופה כל כך ארוכה שלא עזבנו לרגע האחת את השניה, אבל הבנו אותה, לה לא היה מה לחפש בסיגט.

נסענו ברכבת עד ישוב שקוראים לו ניגרשט ומשם נסענו עם עגלות לסיגט, כשהגענו לסיגט זה היה ביום שישי בצהריים, הלכנו ישר למשרדים של הג'וינט (בכל מקום שאליו הגענו אחרי השחרור הלכנו דבר ראשון למשרדים של הג'וינט, הם עזרו לנו בכל דבר). הניצולים שהגיעו לסיגט היו "אחד מעיר שנים ממשפחה" נותרו בחיים רק שאריות פליטה קטנות ממשפחות גדולות, הם התאספו בעיר ללא כל הנהגה שתטפל בהם ותדריך אותם, שבורים ממראות המלחמה ומדוכאים מאובדן היקרים להם, הם היו מסכנים והיו במצוקה נפשית מאוד גדולה וחיו בקבוצות ללא כל מטרה ותקווה, אחרי החוויות הקשות הם היו צריכים "להתפרק" ועל כן חלק מהם חיו חיי הוללות מוחלטים, הטביעו את יגונם בטיפה המרה בלילות, תוך כדי ביעותי הלילה או מתוך שכרותם היו צועקים את השמות של האהובים עליהם, אלו שנהרגו, קוראים להם ומדברים איתם, צוחקים ובוכים. זה היה דבר נורא ואיום.

ליד בית הכנסת הספרדי היה ממוקם סניף של הג'וינט בסיגט, עבד שם בחור בשם יוסף גרינברגר שהיה קרוב רחוק שלנו וגר יחד עם אליהו באותה הדירה, באנו למשרד ובדיוק פגשנו אותו, הוא לא האמין למראה עיניו לא חלם לרגע ששרדנו את התופת וניצלנו מאושוויץ, הוא העמיס את חפצינו על האופנים שלו ומיהר יחד איתנו לדירה ששם הם התגוררו עם הבחורים שחזרו מהמלחמה.

הלכנו לרחוב שבו היה להם את הדירה, מרחוק ראינו אותו – את אליהו, הוא היה בדרך למקווה עם המגבת על הכתף לרחוץ ולטבול לכבוד שבת, צעקנו לו אליה' אליה' הוא הסתובב אחורה וראה אותנו ומיד רץ לקראתנו ואנחנו אליו, התחבקנו ובכינו והתרגשנו מאוד, הוא לא האמין שאנו בחיים, כי כאשר הוא שאל את כל בני סיגט שהתחילו לחזור מהמחנות אם הם פגשו אותנו והם אמרו לו שנעלמנו אחרי כמה שבועות. זה היה עבורו סימן מובהק כי נהרגנו והוא התייאש מלראות אותנו בחיים.

הוא הביא אותנו לדירת הרווקים שלהם, בינתיים השמועה עשתה לה כנפיים והתחילו להגיע כל אותם אלו שהכירו אותנו וכל החברים שלו, כל אחד התחיל לחקור האם פגשנו מישהו מבני משפחתו  ואנחנו התחלנו לספר להם את כל הקורות איתנו מהרגע שעזבנו את הבית ועד הלום. כשהזכרנו את בסבל מהרוסים הם היסו אותנו והצביעו על קצין רוסי שהיה שם איתם, ששש.... "אסור לדבר כאן על הרוסים" הקצין הרוסי התקרב, אנחנו קפאנו על מקומנו אבל היה זה חבר שלהם קצין רוסי אבל יהודי נחמד ועליז, שקראו לו מכ'ל והוא צחק איתם יחד, היה לבחורים מצב רוח טוב והם אכלו ביחד את סעודת השבת, בסעודה אחרי הקידוש והחלות הם הביאו להקה של צוענים שתשמח אותנו בנגינה וריקודים. אנחנו נדהמנו, לא האמנו למצב שאנו נמצאות בו, ביקשנו מהם להפסיק עם זה מיד, לא היה לנו מצב רוח לשמוח במסיבות ובוודאי שלא בלילות שבת קודש כשהזיכרון של אבא והבית שלנו עדיין היה כל כך חזק, רק אז שמענו את גודל האסון שפקד את העם היהודי ומה שהתרחש איתנו קרה לכל היהודים באירופה ואפילו יותר גרוע, רק כשחזרנו לעיר סיגט אותה עזבנו, הרגשנו את החיסרון הנורא של אובדן המשפחה. השינוי בין קדושת השבת של אבא לפני המלחמה לבין השבת של הניצולים בסיגט אחרי המלחמה הסעיר את נפשנו, הם כיבדו בהבנה את בקשתנו ושלחו את להקת הצוענים אבל הם מגודל יגונם המשיכו לשתות ולהשתכר.

למחרת ביום השבת אכלנו את הצ'ולנט, הם הבחורים ביררו אצלנו בחיוך האם הצ'ולנט טעים, כששיבחנו את טעמו הנפלא והמיוחד הם פרצו בצחוק מתגלגל ולא הפסיקו לצחוק, הסתבר שהטבחית שלהם מרישק'ה הכניסה קותל חזיר בסיר הצ'ולנט. נפגענו מאוד מהמעשה ועמדנו על דעתנו לעזוב את הכל בסיגט ומיד ולחזור  לבודפשט ומשם לארץ ישראל, לא רצינו להשאר לרגע אחד בדירה עם הבחורים ולהיות קשורים איתם ויצאנו בכעס מהבית בעצם יום השבת. היינו מוכנות לחזור שוב ברכבות עם השיכורים הרוסים לבודפשט ובלבד שלא להישאר עוד עם הבחורים היהודים בדירה. אליהו התחנן בפנינו שנשאר בשבת והוא הבטיח כי מיד במוצאי שבת נעזוב את הדירה ונשכור דירה ביחד, שם נתנהג בדיוק כפי שהיה אצל אבא, ביום ראשון כבר עברנו לגור בבית משלנו ברח' שלנו במספר 17 והתחלנו לחזור לחיים נורמליים.

(כשישים שנה לאחר אירועי השבת הראשונה לשיבתה הביתה, בסעודת פורים שערכה אמא, הגיעו לסעודת פורים קבוצת בחורים ששתו לשוכרה ובידיהם בקבוקי וודקה, אמא נעלמה מהשולחן והסתגרה בחדרה זמן רב עד שאחרוני השיכורים עזב את הבית. המראה של בחורי הישיבה השיכורים עם בקבוקי הוודקה החזירו את זכרונה לשבת ההיא)

אנחנו היינו בטוחים כי אחי צבי אריה מת ביום השחרור מאחר והגיעו אלינו עדויות  שהוא היה חולה ומיום זה לא ראו אותו יותר. לשמחתנו לא היה גבול כאשר הוא הגיע כעבור כמה שבועות עם עגלה עמוסה בדברים בעיקר בדברים של בית מרקחת (את "הנקמה האישית" שלו הוא ביצע בבית מרקת בגרמניה) המראה שלו עם העגלה היה כל כך מגוחך עד שבכל הזמן כשנזכרנו בזה צחקנו, התברר כי  הוא עבר את אושביץ באותו המסלול פחות או יותר כמו שלנו, ביום השחרור הוא אכן היה מאוד חולה בטיפוס ולא יכל לעמוד על רגליו ולצאת כמו כולם, הכניסו אותו לתוך קרון בכדי להביאו להשמדה וכשהוא היה שרוי בתוך הקרון הגרמנים ברחו, הוא בקושי הצליח לצאת מהקרון ואושפז בבית חולים. אחי יחזקאל לא חזר מהמלחמה, לא ידענו בדיוק מה היה איתו, פליט אחד סיפר כי שמע שבצעדת המוות הוא כשל בהליכתו וירו בו, בארה"ב פגשתי מכר שהיה עימו וסיפר כי הוא נתפס על גניבת מזון בימים האחרונים של המחנה וחוסל, ובשנים האחרונות יהודה מצא באינטרנט כי הוא אושפז בבית חולים כחולה שחפת ומת שם.

אט אט התקבצו כל שארית הפליטה מהעיר, גם הגיעו פליטים לסיגט מישובים אחרים, אליהו וצבי אריה החלו לעסוק לפרנסתם בדברים שונים, חלקם לא היו כל כך "כשרים" בעיני השלטונות כהברחות ובמסחר בשוק שחור. הצעירים שתיארתי החלו לחזור לעצמם ולשפיות, להתמסד, להתחתן ולהקים בתים, בעיר החלו לחזור לחיי הקהילות שאפינו אותם. אליהו רכש בית לעצמו והתחתן עם גיטו מי שהייתה החברה הטובה של אשתו הראשונה ונולדה להם הבת הבכורה חיה. אחותי רוז'י גם היא התחתנה עם שלמה דוב ונולדה לה בת בשם חנה ע"ש אימי.

אחרי שאליהו ורוז'י התחתנו, אני גרתי יחד עם צבי אריה, אך אז היה לאליהו בעיה עם השלטונות הרוסים והוא היה חייב לברוח והחלטתי להצטרף אליו, הברחנו את הגבול עם שני גויים, אך לרוע המזל בדיוק כשהיינו צריכים לעבור את הגבול חיה התינוקת התחילה לבכות ללא הפוגה הגוי כבר פחד שיתפסו אותנו ויהרגו את כולנו ורצה לחסל את חיה, לא נותרה לנו כל ברירה, גיטו וחיה חזרו לסיגט ואליהו ואני הגענו לכפר ליד דעבערצין,  למחרת הגענו לבית הרב של דעברצין שם הוא נתן לנו מחסה תוך כדי פיקוח נפש במשך שבוע, לאחר מכן נסענו לבודפשט. היה לנו מאוד קשה בבודפשט, לא קיבלו אותנו יפה ולא רצו להשכיר לנו דירה, גיטו וחיה הצטרפו אלינו אחרי כמה חודשים בבודפשט.

התחילו ויכוחים בין אחי אליהו לביני, אני רציתי אך ורק לעלות לארץ ישראל, ידעתי כי רק שם אני אחיה את החיים שלי ומילדותי ארץ ישראל הייתה עבורי פסגת החלומות, אליהו היה יותר מבוגר ממני ויותר הגיוני ומתון, הוא לא חשב שזה טוב לנסוע לארץ ישראל שהייתה שרוייה בעיצומה של מלחמה עם הערבים. בינתיים אני השגתי תעודות על שם ילדה של משפחה מבאיה מרא שבמארמורש שבתם נהרגה ואני "שאלתי" מהם את זהותה, "הניירות" של אליהו היו מפראג, כך שהיינו חייבים להיפרד על מנת להיפגש בפריז.

יצאתי עם המשפחה הזו באופן חוקי מבודפשט לפריז, התגוררתי אצל משפחה הונגרית ושם החלטתי לממש את חלומי לעלות לארץ ישראל ולהתנדב לצבא ע"מ ולהיות לוחמת קרבית, הלכתי בטבעיות למשרדים של ההגנה, נכנסתי ואמרתי שבאתי להתנדב להלחם בארץ ישראל, ככה, קצר ופשוט!, הם גייסו אותי מיד ושלחו אותי למרסיי שם עברנו הכשרה ואימונים על נשק. טיפסנו בהרים ותרגלנו קרבות ומצבים שונים, ניקינו נשק ושיחקנו בא"ש לילה, הכל כהכנה למלחמה על ארץ ישראל.

סוף סוף הגיע העת אליו שאפתי וחלמתי יום ולילה ועליתי על אוניית מעפילים קטנה בשם נרקיס, הנסיעה הזאת לא הייתה פשוטה כלל, ההפלגה ארכה שבועיים, ובמהלכה הרגשנו כל גל קטן שהיה בים, הצפיפות הייתה נוראה ואי אפשר לתאר את חוסר הפרטיות שסבלתי ממנה שם. אך למרות זאת שמחתי בכל יום ויום רגע ורגע בנסיעה כי ידעתי שחלומי לחיות בארץ ישראל הולך ומתגשם, ביום שהודיעו לנו שהיום נגיע לחיפה  היה עבורי יום חג הסתכלתי כל הזמן בדריכות  לראות את הבתים של ארץ ישראל משאת נפשי. כשעגנו בנמל חשבתי שהנה אני יוצאת מיד למלחמה אך אז הודיעו לנו כי המלחמה הסתיימה, הפלגנו כאשר מלחמת השחרור הייתה בעיצומה וכשעגנו בנמל כבר שביתת הנשק נכנסה לתוקפה.

כשהגענו לנמל חיכו לנו אוטובוסים בחיפה משם נסענו לבית עולות בחדרה, שם קיבלנו מקום לישון ואוכל וציידו אותנו בכמה מטבעות מקומיות, יצאתי החוצה החום היה מאוד מעיק ומאוד לח, ומיד בזבזתי את כל הכסף על הגזוז שקניתי בכל פינת רחוב, לא הבנתי איך אפשר לחיות בחום הזה.

כל יום יצאתי לחפש קרובים ומכרים עד שמצאתי את החברה הטובה שלי יכט'שו ששכנעה אותי לעזוב את בית העולות ולבוא לגור אצלה, היא הפליגה בתיאורים על הבית שגדול שלה, כשהגעתי אליה ראיתי את הבית הענק שלה – חדר אחד ומטבח! כנראה כשיש מקום בלב גם חדר ומטבח מספיקים בכדי לשכן אורח.

לאמא שלי היה קרוב משפחה בשם אדלר שהיה גר בת"א הוא עשה עלייה לארץ לפני המלחמה ברשותו היו מכונות תפירה תעשייתיות שהביא עימו והקים פה מתפרה בשם "אלנית". אדלר הזה היה משענת חשובה עבורנו בארץ ישראל, (פעם אחת בהיותנו בארה"ב ואנחנו עבדנו שם במסעדה, זיהיתי פתאום את הבן שלו בשם מנחם אדלר אוכל אצלנו במסעדה, הסתובבתי סביבו עד שהעזתי לשאול אותו אם אכן הוא הבן של אדלר הוא הופתע לגמרי ואף זיהה אותי, תוך כדי השיחה הוא מספר לי שהיה לו פעם פועל טוב שעזב את העבודה אצלו במפעל הטקסטיל כי הוא רוצה לנסוע לארה"ב בכדי לפתוח שם עסק עצמאי ולהרויח טוב, התברר כי הפועל הזה הוא ה"מחותן שלנו" האבא של שיינדי) היו לנו שלושת אלפי דולר שהפקדנו אצלו למשמרת והוא שמר באדיקות על הכסף למעננו, כל הזמן הוא ביקש ממני שאבוא לגור לידו יעבוד אצלו או שהוא יעזור לי למצוא עבודה מכובדת ולהתאקלם בארץ.

עם כל החברות הטובה שלנו לא היה אפשרי להמשיך ולגור שם, יום אחד אני מקבלת הודעה כי שלחו ליפט עם הריהוט והחפצים של אליהו והם הגיעו לנמל חיפה, הייתי צריכה לנסוע לחיפה ולשחרר את הליפט ולמצוא מקום לאכסן את הדברים כך שנסעתי לשם וקבעתי את מגורי בעיר חיפה, יתכן ולו לא הייתי נשארת לטפל ב"ליפט" שאליהו שלח כל חיי היו אחרים. אבל אני רציתי לשמור על "הליפט שלא היה שווה הרבה, הוא היה מלא בדברים שבארץ לא היה להם ערך".

שכרתי בתחילה חדר קטן ממש חדר של 2 מטר על 2 מטר. לא היתה לי עבודה והתביישתי מאוד מזה שאני מחוסרת עבודה, הייתי נשארת במיטה בזמן שהפועלים היו יוצאים לעבודה בבוקר עד אחרי הצהריים כדי שלא יראו שאני לא עובדת, עד שהחלטתי שככה זה לא יכול להמשיך, עברתי מחנות לחנות לשאול האם הם צריכים עובדת. עד שהגעתי למסעדה אחת  ובעל המסעדה אמר לי כן! אני צריך עובדת בשטיפת כלים. שמחתי מאוד ונכנסתי לעבודה, הייתי צריכה להתייצב בעבודה השכם בבוקר לעבוד קשה בשטיפת הכלים עד אחרי הצהריים, אבל הלכתי לשם ממש בשמחה, הייתי מאושרת, אני גרה בארץ ישראל ויש לי כבר פרנסה – מה צריך יותר מזה?

במכתב שכתבתי לאחותי ברומניה סיפרתי בהתלהבות על זה שב"ה יש לי עבודה מסודרת. שם, כשהיה מגיע מכתב מארץ ישראל  לסיגט עשו מזה עניין והחברים והמשפחות היו מתאספים בכדי לקרוא ביחד את המכתב. כשקראו על זה שאני - הילדה המפונקת, הבת של חיים עזרא מלק, שוטפת כלים במסעדה נהיה שם אווירה של ט' באב, את בבית לא שטפת כוס, אצלנו את הכלים שטפה המשרתת הגויה! כתבה לי אחותי במכתב חוזר רווי כאב.

כשאליהו הגיע שכרנו חדר בעיר התחתית בבית של ערבים, חילקו את הבית לשלושה כאשר המטבח והשירותים היו משותפים עם משפחה אחרת, במרפסת היה מקום להניח שתי פתיליות לבישול והם השתמשו כל הזמן במטבח ובשירותים וזה היה חוויה לא פשוטה, כי השכנה הייתה רומניה ולא שמרה בכלל על כשרות ונקיון, השירותים היו מטונפים וגיטו שהייתה אישה מאוד פדנטית ונקייה נאלצה לנקות כל הזמן  את השירותים .

צבי אריה היה פעיל בפועלי אגודת ישראל והוא אירגן את העליה מבוקרסט לארץ ישראל, הוא זכה לעלות כשהזדמן לו מקרה שמישהו שהיה לו אישור עליה לישראל לא הגיע בזמן להפלגה, צבי אריה  השתמש בניירות של "הנעדר" הוא עלה על אוניית המעפילים כאשר ברשותו רק תיק יד ותפילין אפילו חולצה להחלפה לא היה לו, האנגלים תפסו את האוניה ולא נתנו לה לעגון בארץ והוא נשלח לגלות במחנה המעפילים בקפריסין כך שהיינו צריכים לשלוח לו לקפריסין כל פעם כסף, כל פעם על כתובת אחרת של חברים שלו. צבי אריה תכנן כל הזמן איך יהיו חייו בארץ הוא התעניין על האפשרות שיהיה חבר ב"קופרטיב אגד" וכד' והיה מבקש ממני פרטים על כל מיני עבודות והזדמנויות.

צבי אריה היה במחנה קפריסין כמעט שנה, כשהוא שמע שאני הגעתי לבדי בארץ הוא יצא ממש מדעתו מרוב דאגה, הוא החל לגדל זקן בכדי שיראה מבוגר ובכך אולי יתנו לו לצאת, הוא אפילו ניסה פעם לחצות בשחיה את הים  מקפריסין לארץ, פעם הוא ניסה לברוח משם עם סירה ועוד נסיונות שונים ומשונים העיקר להיות איתי בארץ ישראל. בקפריסין הוא קיבל מוצרי מזון מארגונים וולנטרים שונים, אותם הוא שלח לי ארוזים בארגז ענק שהכיל שימורים, אבקת חלב, שוקולדים והרבה מאוד מוצרים. ארבע אנשים נאלצו להרים את הארגז הענק. לחדר שלי.

כשצבי אריה חזר ממחנה המעפילים בקפריסין התאחדנו שוב ביחד וגרנו ביחד בבית, אליהו וגיטו התגוררו בחדר אחד ואני וצבי אריה בחדר אחר, אחרי כן אליהו רכש דירת שיכון בחיפה ואני וצבי אריה לקחנו ביחד דירה בדמי מפתח.

לצבי אריה היה חבר טוב מקפריסין ששמו היה אריה פלדמן והיה מהעיר סאטמאר, יהודה פלדמן הכיר את משפחת ברגר מהעיר סאטמאר  והכיר ביני לבין בעלי ובחודש חשוון תשט"ז בשנת 1955 באנו בברית הנישואים בעיר חיפה. את החופה ערכנו ברבנות כשמצד בעלי מלווים אותו לחופה גיסו שלמה וגיסתו אולגה והשושבינים שלי היו גיסתי גיטו ואחי האהוב אליהו. את החתונה חגגנו בבית קפה בסעודה חגיגית כשהתפריט העשיר היה סנדווצ'ים עם ביצים או נקניק.....   

תם ולא נשלם

שלום רב!
ברוכים הבאים לאתר "סיגט"
מטרתנו באתר, לשמר את מורשת העיר וזכרונה לדורות הבאים.
 

אנא כנסו מידי פעם בפעם בכדי להתעדכן בחידושים. 
***********************************

פעילות עניפה נעשית בבית העלמין על ידי ארגון "סיגט שלנו".

למצגת על הפעילות לחצו כאן

שימו לב, כל פעילות השיקום, השימור והתיעוד נעשית אך ורק ע"י סיגט שלנו.
**************************

בבחירות שהתקיימו בקהילה היהודית בסיגט נבחר מר דוד ליברמן ליו"ר הקהילה.
מספר הטלפון של מר ליברמן הוא
00-40-743553975



לתרומות, מידע ופרטים נוספים במייל sighet3@gmail.com


.*********************************
הכנסו לאתר את שמות הרחובות וחילופיהן במשך התקופות.
כנסו למוזיאון הוירטואלי למדור רקע היסטורי
*******************************
הוספנו מפת התמצאות לבית הקברות המציין את חלוקת  הגושים

******************************