|
רקוויאם לעיר
סיגט היא עיר קטנה במרכז טרנסילבניה. פעם הייתה בהונגריה עכשיו זה רומניה.
במרץ 1944 חיו בה 30.000 איש. כמחצית מהם יהודים.
במרץ 44, היה ברור שמלחמת העולם השנייה עומדת להיגמר. הגרמנים נחלו מפלה ברוסיה. בפאתי העיר נשמעו רעמי תותחי בעלות הברית. אך במרץ 44 נכבשה הונגריה ע"י הגרמנים, ובתוך חמישה חודשים גורשו כל יהודי הונגריה מבתיהם. 400.000 איש נספו. כמעט כל יהדות הונגריה.
במרץ 44, רוכזו יהודי סיגט במזרחה של העיר במה שנקרא הגטו וחיו שם עד מאי. הם עדין קיוו שהמלחמה תיגמר. אבל במאי, תוך ארבעה ימים של טרנספורט, הם נעלמו מהעיר.
המשלוח הראשון היה ב 16 במאי . השני ב 18, השלישי ב 20 והרביעי ובו 3490 איש היה ב 22 במאי 1944. כל הרכבות נסעו לאושויץ. המשפחה שלי שולחה במשלוח האחרון.
זה היה שלושה ימים מעכשיו, לפני 70 שנה.
חודש מאי, שנת 2014. אנחנו בדרך לסיגט. מישהו ארגן נסיעה. העירייה הזמינה. אנשים רבים הגיעו. זה עבר איכשהו מפה לאוזן באינטרנט. נפגשים בשדה התעופה של בודפשט. משם נוסעים במיניבוסים כשבע שעות עד לסיגט.
חמישה מיניבוסים. כ-20 איש בכל אחד. חלק מהאנשים הגיעו מהארץ חלקם מארה"ב. יש גם כמה מאירופה ומדרום אמריקה. אנשים זרים. לא בא לי להתיידד. מישהי מדברת ללא הפסקה בקול רם. הקול שלה מפריע לפרטיות שלי. למה אני כבר שונאת אותה? אני רוצה שקט ומרחב ושלא יפריעו לי. לא מסוגלת להיות כלואה במקום אחד. לא רוצה עוד רכבת צפופה כמו הרכבת ההיא.
נוסעים בשתיקה. גם הפטפטנית השתתקה. אבא נסע את הדרך הזאת מבודפשט לסיגט לפני 70 שנה. קבל טלפון מהבית. תחזור מיד. הוא חזר. הוריו כבר לא היו כתמול שלשום. אחרי יומיים עברו אל הגטו.
עוצרים לקפה. טוב שבאתי עם אליס. בת דודתי שבאה מארצות הברית. אמה ואבי היחידים מכל המשפחה ששרדו. אנחנו מפטפטות בינינו אנגלית. שתי נשים על ידינו מזמינות גם הן קפה. מדברות נורבגית. מבטים נפגשים. "אתן בדרך לסיגט?" הן שואלות באנגלית " גם אנחנו. באנו מנורבגיה עם אבא שלנו." זהו הרמן כאהן. החבר מסיגט שאבא כל כך אהב. איש מבוגר, בריא, מלא חיים. מזכיר לי את אבא. הלב שלי נצבט. "אז את הבת של חנן? של ליפו? הצטערתי לשמוע שנפטר" הוא אומר תחילה ביידיש ואחר כך עובר לעברית וקם לחבק אותי ואז עובר לאנגלית כדי שכולם יבינו "אני זוכר את סבא שלך" הוא אומר, "מוישה חיים. איש כל כך נחמד. כשהייתי ילד, היה נותן לי סוכריות בבית הכנסת, תמורת הרשות לצבוט אותי בלחי."
גם יואל רפל כאן, וגם הוא מכיר טוב את אבא. "וגם את אימא שלך" הוא אומר. יואל הוא המזכיר של אלי ויזל ומנהל הארכיון שלו. אלי נולד וחי וגורש מסיגט. הוא במחזור של אבא . "אלי עזר לאימא שלך לפרסם בארצות הברית. הוא חולה ולא יכול היה לבוא" הוא אומר. "הלילה" הוא מספר לי, "נמכר ב40 מליון עותקים עד עכשיו. כל יום נמכרים 2000 עותקים בעולם.." הבאתי לכאן את הספר ואני מתכונת לקרוא אותו שוב.
בדרך אני מסתכלת החוצה מהחלון. ירוק אינסופי. העיניים שלי דומעות. אני מתגעגעת לאבא. הוא היה בן 16 כשנסע את הנסיעה הזאת. אני השנה בת 60. אליס ואני מדברות הרבה. אליס אהבה מאד את אבא. היא מספרת לי שפעם אבא אמר לה: "אלה היו 10 חודשים איומים. ממרץ 44 ועד לסיום בברגן בלזן. אבל בהשוואה לחיים שלמים, אילו היו רק 10 חודשים". ואילו אימא שלה צילי, אחותו, הייתה אומרת לה כל הזמן: "בשבילי החיים נגמרו " "ומה איתי?" הייתה אליס שואלת אותה "אני לא נחשבת?"
עוברים לרומניה. פשטות, עוני, שיכונים קומוניסטית בערים כמעט מתפוררות. ובכפרים, אלומות חיטה, וכמו בספרים, איכרים עם קלשון על הגב, ואיכרות עם מטפחות על הראש, טרנסילבניה..
עוברים את סטו- מרה (מריה הקדושה) זוהי סטומייר משם החסידות הגדולה של סטמייר. הדרך מתחילה להתפתל בין הרי הקרפטים. בין יערות עבותים. משתרר חושך למרות שבוקר עכשיו. העצים מאפילים על אור השמש. אליס אומרת "אלה העצים של המשפחה שלנו". יערות שלמים היו בבעלות המשפחה. עשירים גדולים הם היו, במושגי הזמן ההוא.
מתענן וגשם קל מטפטף. אנחנו יוצאים מן היער לדרך יפיפייה. למרגלות ההרים כפרים קטנים ציוריים ועל עמודי החשמל קינים ענקיים וחסידות מקננות. לפתע קשת ענקית בשמיים. סימן. סימן למה?
נכנסים לפאתי סיגט. מתרגשים . זוהי בהחלט עיר. אומנם קטנה. אבל עיר. עם כיכר, ובה שלוש כנסיות יפות, וטיילת וקולנוע. " אימא ספרה לי שכאן הם היו הולכים לטיולים בשבת בערב" אליס אומרת. אימא של אליס הייתה הבכורה. יפיפייה מוכשרת שנשלחה לוינה לקבל חינוך טוב. אחר כך התחתנה עם תלמיד חכם, עילוי גדול בתורה. ואז נולדו להם שני הילדים טוביה ויפה שיינדל. כמו כל היהודים כאן, גם הם היו דתיים. היו כאן שלושים בתי כנסת. סבא היה הגבאי בבית הכנסת הספרדי. רק הוא נשאר עכשיו. בית הכנסת הספרדי.
אנחנו מגיעות תשושות למלון קטן חמוד וחדש שנפתח ממש היום, לכבודנו. ארוחת ערב אוכלים ביחד עם כולם במלון קורונה שבכיכר. זהו המבנה המפואר ביותר בעיר. פאר דהוי . ולי אין ממש תיאבון.
בסוף הארוחה הרמן כאהן שר שיר ביידיש. בסיגט הייתה המון מוסיקה. הרמן היה שר במקהלה. ובכלל אהבו כאן לשיר. גם אבא שלי היה שר. עכשיו הרמן שר את השיר של אבא. למה אני נוסעת בלי מכשיר הקלטה?
את היום השני אנחנו מתחילות בית הכנסת הספרדי . תפילת שבת. אנחנו למעלה ביציע הנשים, משקיפות אל אולם גדול ומפואר. הגברים עטופים בטליתות. החזן מזמר כמו שסבא נהג. אני תוהה איפה הטלית של אבא? ולמה לא נתתי אותה לבן שלי? יואל רפל מסביר לי שכאן באזור הזה ממש, התפתחה החסידות. עד לחסידות, האמונה היהודית התאפיינה בלימוד. ככל שהיית למדן טוב יותר כך נחשבת יהודי טוב יותר. אך לימוד כרוך באמצעים ולהרבה יהודים לא היו האמצעים. לכן התפתחה אסכולה שאמרה שאמונה יכולה להיות בכול. גם בטבע, וגם במעשים. אבל למה דווקא כאן? אני שואלת, במקום שכוח אל כזה? משהו בבידוד הזה, בקרבה ליערות, אפשר התבודדות, ושיח בלתי אמצעי עם האלוהים.
אלוהים? אבא שלי עזב לגמרי את הדת אחרי שכל זה קרה. אבל בן דודו שהיה כמו אחיו, נשאר דתי. והבנים שלו, אפרי ומנדי נמצאים כאן גם הם. אני כמעט לא מכירה אותם. הם חיו בבני ברק ואנחנו במעוז אביב. אבל כאן, אנחנו ביחד כל הזמן. הם ואליס ואני. לא נפרדים. משהו מדביק אותנו יחד.
עדין לא מצאנו את בית ההורים... אבל נמצא. יש לנו את הכתובת. זה היה באזור היהודי האמיד, מחוץ לגטו.
אנחנו מסיירים במה שהיה פעם הגטו. 200מ"ר על 200 מ"ר. ו15.000 איש. הנה כאן ביתו של אלי ויזל. המלון שלנו מסתבר נמצא בתוך הגטו לשעבר. אלינה, בחורה רומניה צעירה, נציגת העירייה שמארחת אותנו, אחראית על מוזיאון היהדות הקטנטן שיש בעיר, דוברת אנגלית רהוטה, מלווה אותנו בכול. מדברת גם קצת עברית. בוגרת לימודי יהדות באוניברסיטת בוקרשט. כשתחסוך קצת כסף תבוא לישראל ללמוד עברית באולפן. "מה הוביל אותך לעסוק בנושא הזה?" אני שואלת אותה. "זה משהו מעל לרציונלי" היא אומרת. "בתור ילדה, הייתי מסתובבת ברחובות סיגט ומדמה אותי לאחד היהודים שנעלמו. לבשתי טלאי צהוב, הייתי ברכבות, בבתי התפילה. היה לי ברור שאני הולכת ללמוד יותר. תשאירי לי את העדות שאבא שלך כתב" היא אומרת לי. "זה בעברית" אני אומרת. "לא נורא נתרגם אותה" היא אומרת.
אנחנו חוזרות למלון. יורד גשם חזק ואי אפשר להמשיך בסיור. הערב יש כאן מסיבת פתיחה של המלון. מסביב המולה ותכונה. בבוקר הכומר ברך ופיזר קטורת בכל המלון. ארנה, erna מנהלת המלון הפעלתנית, נחמדה נורא אלינו.
בחדר, במקום לנוח, אני מתחילה את "הלילה" של אלי ויזל. הוצאת תרמיל לחיילים, הוצאה ממש ישנה שמצאתי על מדף הספרים של אימא ואבא. יואל רפל רצה להחליף איתי, תמורת הוצאה חדשה. לא הסכמתי. אני מתחילה לקרוא. תיאור ריאליסטי, פשוט, כמעט ללא הגיגים או תובנות. רק התיאור של מה שקרה לו כנער. אני יכולה ממש לראות את הגטו מבעד לחלון. הנה כאן זה היה. הוא מספר על רגע הידיעה על הגירוש מהבית. ואז הגירוש מהגטו וההליכה אל תחנת הרכבת. ואחר כך רכבת המשא האיומה והאישה הלא שפויה שצועקת "אש" ומשתיקים אותה, ומרביצים לה כשכבר אי אפשר לשמוע אותה. ואז ההגעה. והאש. יש שם בור של אש ואליו זורקים את הילדים. גם את טוביה ואת יפה שיינדל זרקו, ומאז אימא של אליס כבר לא ממש הצליחה לחיות. ובמקביל,בסיפור, יש תיאור התמוטטותו של אדם צעיר אחד והתגבשותו של אדם שני. האדם של המחנות. ותיאור הישרדותו , בעיקר הנפשית, של איש צעיר. אם אפשר לקרוא לזה הישרדות. כי פיזית זה היה עניין של מזל, וגם עניין של כמה כוח יש לך כי מי ששרד הם כמעט רק הצעירים. אבל איזו אישיות מתפתחת בתוך זה? חייבת להתפתח אישיות אחרת. זו שמסוגלת לקלוט את המראות, זו שיכולה לשאת את הרעב, את הצמא, את הפרידות.
חיבת לעזוב את הספר. לא יכולה לקרוא יותר. אני מרגישה את ההתפרקות שלי.
הגשם פסק והאוויר נקי מאד. חשבתי קודם ללכת לטייל אבל עכשיו אין לי חשק ליהנות מהנופים המקסימים שמסביב. אני מתחילה לשנוא. לשנוא את בעלי המלון שקנו מן הסתם רכוש יהודי נטוש והפכו אותו לתרנגולת מטילת ביצי זהב. שונאת את השכנים שאני רואה מהחלון, על בתיהם היפים וחצרותיהם המטופחות, והבוסתנים שלהם. אני שונאת את חוסר העניין שיש להם כאן בכל זה, את האדישות, את חוסר הידע. אני שונאת אותם. וגם כואבת. את כאבם של אלה שהיו כאן. בדיוק היום, בדיוק לפני שבעים שנה, בדיוק כאן. בדיוק בחוסר האונים בפחד ברצון לגונן על יקיריהם, כשצררו את צרורותיהם הדלים ועזבו את הבית.
אני חייבת אוויר. יוצאת החוצה לעשן. במלון התחילה המסיבה. ברקע מוסיקה, אנשים באים, לבושים יפה, מדי פעם נפתחת הדלת ומישהו יוצא עם כוסית. אני רק רוצה שיסגרו את הדלת. לא לשמוע את הקולות.. אני כאילו נפלתי לבור. בור ללא קולות. רק קול המצולה. נפלתי אליו לרגע ואיבדתי את שיווי המשקל. שוב מתחיל לרדת גשם. כמה צפרים עפות בשמים ממהרות להגיע לאיזה מסתור. מה הן עושות שם במזג אוויר כזה? לאן הן עפות? אני שואלת את עצמי וחושבת אם רק היו לאנשים האלה כנפיים. חמש עשרה אלף זוגות כנפיים. אם רק היו יכולים לעוף... ...
שוב ארוחת ערב. אין לי תיאבון ובכל זאת אני אוכלת . משהו קטן. תפוח ואיזה סלט. אני רוצה להגיע אל הבית. הבית של סבא וסבתא יעקובוביץ’. הבית של אבא ליפו. חיבת למצוא את הבית. להחזיק במשהו. עכשיו יש לי מפה ואני יודעת בדיוק לאן ללכת. מסתבר שזה ממש קרוב לקורונה. רחוב Emeresco 10 . אנחנו הולכות. והנה הבית עומד שם. צהוב ומטופח. הוא לא גדול כמו בדמיונות שלי, כמו בסיפורים שלאבא, אבל בהחלט בית יפיפה. גדר עץ מסתירה גינה מטופחת ומרפסת עץ שבנו כנראה לאחרונה. התריסים סגורים, לא נראה שמישהו נמצא בבית. אני נרגעת. נגעתי בבית. ראיתי. הייתי.
השבת יוצאת ואנחנו מתכוננים ללכת להדליק נרות על מסילת הברזל בתחנת הרכבת משם לקחו אותם. זה משהו קבוצתי, מאורגן. אז אנחנו מתחילים ללכת. בחוץ חושך. קריר, רטוב אם כי הגשם פסק. הכבישים משובשים, המדרכות רטובות, הדרך חשוכה. שורה ארוכה של אנשים הולכת. הליכה של כרבע שעה. הולכים בשקט. משפחות, זוגות,בודדים.
נכנסים לתחנה. על הרציף כבר צוותי הסרטה רבים ושוטרים ועוד קובץ קטן של מקומיים שבאו לראות. המסילה מוארת בעשרות נרות זיכרון שהודלקו.
אליס ואני מתכופפות אל הפסים. מדליקות שבעה נרות. אחד למוישה חיים,סבא שלנו, אחר לרבקה סבתינו, אחד לאיצו האח של אבא, אחד להינדה האחות, אחד לטוביה, אחת לשיינדל יפה, והאחרון לסבא רבא יהודה לייב, שחי איתם בבית, כי התאלמן כמה שנים לפני שכל זה קרה. ונר אחד אנחנו מדליקות ולכל מי שאנחנו לא מכירות את שמו. גם אפרי ומנדי מתכופפים אל הפסים ומדליקים את הנרות שלהם. לזכר סבא אפרים שלהם וכל המשפחה. עשרות אנשים גוחנים עכשיו אל הפסים ומדליקים נרות. מישהו מתחיל לשיר. מצטרפים אליו. שרים בשקט. מישהו בוכה. השירה גוברת. לפתע אני מוקפת אנשים. זה יותר מדי בשבילי. אני יוצאת מהמעגל. הולכת על הפסים, רחוק יותר, מתיישבת על הפסים. הכאב שוטף אותי, לופת לי את הלב. זה בלתי נתפס, בלתי נסבל .
הרמן כאהן מתחיל לדבר. באיזו שפה לדבר הוא שואל, אנגלית? הונגרית? אולי נורבגית? דבר יידיש אומרים לו כולם. והוא מדבר. מספר ביידיש . על הקרונות הדחוסים. על הצמא, על הילדים הקטנים, על האימהות. אני לא מבינה יידיש, לא דברו אצלנו את השפה. אבל כאן אני מבינה מילה במילה. הקול שלו סדוק.
חצות, ואנחנו לא רוצים לעזוב את הפסים. לבסוף לוקחים מונית בחזרה. נהג המונית צעיר ויעיל. יש לו הרבה עבודה הערב. הוא לא זורק בנו מבט. חבורה של אנשים לא צעירים נכנסת למונית שלו. מה הוא יודע? לילה. הרחובות חשוכים וריקים. זוהי הדרך בה הלכו. אפשר לדמיין אותם. הולכים כאן ברחובות האלה. בלילה, או אולי ביום? שורות של אנשים. חמישיות. עם צרורותיהם, וילדיהם וזקניהם...
במלון, בינתיים, המסיבה בעיצומה. בלובי אנשים לבושים ממש יפה, בחליפות ובשמלות ערב. יש גם הרבה אלכוהול מסביב. מנהלת המלון החביבה מקדמת את פנינו בחיוך "תשתו משהו" היא אומרת "כן, אנחנו זקוקים למשקה" אני עונה לה. "היה לנו ערב קשה". "באמת?" היא מתעניינת, "למה? מה קרה?" "לא משנה", אני אומרת לה "אספר לך בבוקר."
בבוקר. שינה טובה העבירה את הכאב. אני קמה רעננה ובמצב רוח טוב. זהו היום השלישי בעיר. עכשיו אני באמת מכירה את העיר . מצד אחד נהר האיזה, ומהצד השני נהר הטיסה ועל ידו מפעל העץ שלנו "טיסה". משם הובילו את העצים במסילה מיוחדת שהייתה שייכת רק למשפחה. אנחנו מתדפקים על שער המפעל. יש לו שם אחר עכשיו. השומר אומר שהבעלים נסעו. השער סגור על מנעול ובריח ואי אפשר להיכנס. אנחנו חוזרים שוב אל הבית. בית המשפחה של אפרי ומנדי נהרס ובמקומו בנו בית דירות גדול קומוניסטי. אבל הבית שלנו עומד ברחוב הכי יפה בעיר. והוא יפה ומטופח ומזמין. אנחנו מחליטות לדפוק . נגיד להם שאנחנו לא רוצות מהם כלום, רק לראות. אולי יהיו חביבים. איש לא עונה. מישהי מציצה מהחלון. היא לא מבינה אנגלית. רק קצת הונגרית. "דברו עם ההונגרי המבוגר שגר ממול". מזל שאליס מדברת הונגרית. וגם אני קצת מבינה. ההונגרי שמח לדבר איתנו. "אני הגעתי לכאן רק אחרי המלחמה. אבל אשתי נולדה כאן" הוא אומר. "היא זוכרת. הייתה בת 8 כשלקחו מכאן את היהודים" הולך לקרוא לאשתו. היא מדברת איתנו מהחלון . "אהבנו את היהודים. הצטערנו על מה שקרה להם. בואו תכנסו הביתה" היא מזמינה אותנו. אבל אנחנו אומרים "לא תודה, באנו רק לראות... אבל אולי את זוכרת את משפחת יעקובוביץ’ שגרה כאן ממול? את ליפו הקטן? אולי שחקתם יחד?" לא, היא לא זוכרת. "אבל אשת הרופא אולי תזכור. הם גרים ממש כאן ברחוב. הם יהודים. אותם לא לקחו " היא אומרת. "איך יתכן שלא לקחו אותם? " אנחנו שואלים. "הוא היה רופא, ולא לקחו אותו. הם גרו כאן כל הזמן. הוא נפטר כבר והיא בת 90 וזקנה מאד, אבל אולי הילדים שלהם..." והיא מתקשרת. אבל, לא . אף אחד לא זוכר. לא הכיר...או אולי לא רוצה לזכור. איך יתכן שעיר שלימה, שידעה מה זה חגים יהודים ומנהגים יהודים, איך יתכן שעיר שלימה שתקה?
בערב אנחנו אצל עזרא ברגר. עזרא ברגר ממפה את בית הקברות של סיגט, למרות שהוא עצמו לא יכול להיכנס אליו כי הוא כוהן. זו הייתה בקשתה של אימו, והוא עושה זאת באהבה. את יודעת מי קבור כאן? אילו אדמו"רים? איזו חסידות זו הייתה! כמה חצרות היו כאן! באו להתבודד ומצאו עצמם מוקפים. כעת הוא מסתכל בספר בית הקברות לפי שם המשפחה והשם הפרטי ויכול להגיד לך באיזה גוש, איזו שורה ואיזה מספר קבר.
יש לנו כמה שמות שהבאנו איתנו. ברגע האחרון הבנתי שזה מה שאני צריכה לקחת איתי לשם. את השמות. אז עיינתי בעבודות השורשים של הילדים .רוב המשפחה נספתה בשואה, אבל יש כמה שמתו מוות טבעי. אני אומרת לו את השמות. שם אחר שם. הוא מחפש. הוא לא מוצא. אבל יש אחת אחרונה בשם הינדה, היא הייתה אימא של סבא שלי מוישה חיים ואימא של אפריים אחיו, הסבא של מנדי ואפרי. היא נפטרה לפני השואה ובעלה יהודה לייב חי עם מוישה חיים ורבקה בביתם. אבא כתב עליו בעדות, שבסלקציה באושויץ הוא זרק את המקל, והתיישר אבל זה לא עזר לו. הוא לא עבר את הסלקציה.
עזרא אומר לנו שיש לו שם של אחת הינדה רבקה יעקובוביץ’. הוא מוסר לנו את הנתונים: גוש מספר 1, שורה מספר 12, וקבר מספר 33. הוא מסביר לנו שצריך ממש לספור 12 שורות מהשער, ו33 קברים מהשביל הפנימי כלפי חוץ.
למחרת, על הבוקר. אנחנו מגיעים לבית הקברות. זהו היום האחרון שלנו בעיר. בית קברות גדול, מוזנח, צמחיה עבותה מכסה קברים שבורים, סדוקים. זה נראה משימה בלתי אפשרית. מתחילים לספור: מגיעים לשורה ה-12. אני הולכת אל השביל הפנימי ומתחילה לספור 33 קברים. הספירה קשה. חלק מהקברים מכוסים, חלקם שבורים. אני מגיעה ל33 אבל אין כאן שום הינדה רבקה. אנחנו מתחילים לסרוק קבר אחר קבר. מנדי אומר שנסתכל גם בשורה שעל יד. אני מסתכלת ימינה ושמאלה קבר אחרי קבר. ולפתע- מול עיני - שחור על גבי לבן. מצבה שלימה. יפה. מנורה ציורית מסותת על האבן ומתחתיה כתוב בזו הלשון:
פ. נ.
אשה חשובה וצנועה אשת חיל
חכמת נשים בנתה ביתה
מרת
הינדא רבקה
בת מו"ר משה חיים ז"ל אשת ר' יהודה ארי יאקאבאוויטש
ממיטל אפשא ני
נפטרה יוד כסלו תרפ"ה
הינדה רבקה, סבתא רבא של ארבעתינו, ילידת הכפר אפשא בהרים, נפטרה בשנת תרפה שזה 1924.
זו הפעם הראשונה שאני רואה את אליס מזילה דמעה.
אנחנו עורכים אזכרה. אפרי ומנדי קוראים תהילים. אחר כך אומרים אל מלא רחמים. מדליקים נר זיכרון. אליס, אומרת שיש שם חדש במשפחה שעוד לא נקרא איש על שמו- יהודה ארי שהוא הסבא רבא שלנו ושאם יהיה לה נכד היא תנסה לשכנע את בנה שזה יהיה שמו.
אפרי מביא שפכטל ובקבוק מים. אנחנו מתחילים לנקות את המצבה. לגרד לשטוף. לאט לאט האותיות נעשות ברורות יותר. מנקשים עשבים. מביאים צבע מיוחד ומנדי עובד על מילוי האותיות. השמש זורחת והשמיים צחים ובהירים. את כל היום היפה הזה אנחנו מבלים שם ליד המצבה. לפתע הזמן עומד מלכת. לפתע יש לנו זמן. הרבה זמן. לא ממהרים לאף מקום. הרי בשביל זה באנו.
מן הסתם לפני 93 שנים כשקברו את האישה הזאת,שלא האריכה ימים, עמדו ליד הקבר בעלה יהודה לייב-ארי והילדים שלה. מוישה חיים ואפרים ואולי גם רבקה סבתנו ואשתו של אפרים. גם הם קראו תהילים ואמרו אל מלא רחמים, ואחר כך בתהלוכה איטית חזרו אל הבית לשבת שבעה.
גם אנחנו הולכים. יוצאים מבית הקברות. שעת אחר צהריים והשמש נמוכה יותר. הולכים לכיוון הנהר. מגיעים אל הגשר, פונים שמאלה אל דרך קטנה שמובילה אותנו לפאתי הפארק. עייפים ונרגשים, אנחנו מוצאים עץ וכר דשא על שפת הנהר ונחים. קנינו בשוק דובדבנים ואפרי מוציא שוקולד. לא אכלנו כלום מהבוקר אבל אנחנו לא רעבים.
אני לא יודעת אילו אנשים היו הינדה רבקה ויהודה ארי לייב יאקאבוויטש, אני גם לא יודעת אילו אנשים היו הסבים שלנו מוישה חיים ואפריים יעקובוביץ’, שהיו אחים, וגם שותפים לעסק המשפחתי הגדול. אני רק יודעת שאליס דבידוביץ, מנדי יעקובוביץ’, ואפרים עקביא, נכדיהם, הם אנשים מקסימים. כולם כאחד, עדיני נפש, שקטים, חביבים, מאירי פנים. זכות גדולה היא לי להיות בת הדודה של חבורה כה מקסימה של אנשים.
אנחנו חוזרים לאט למלון. העיר נפרשת בפנינו. יפה. ישנה, כאילו לא נגע בה העולם המערבי. שוב עוברים ליד בית העירייה, מלון קורונה, המדרחוב, הכיכר, הכנסיות, הקולנוע, לאט אנחנו הולכים לעבר המלון שלנו, הגטו לשעבר. שלווים. משלימים עם מה שחווינו, עם מה שמצאנו. שקטים.
הערב ניסע מכאן. כשאנחנו נלך, יישאר המלון ריק ומיותם. ארנה נפרדת מאיתנו בחיבוק "תבואו שוב בקיץ" היא אומרת. "או בשנה הבאה. יש כאן טיולי ג'יפים בהרים." אבל אנחנו ניסע מכאן הערב. נשאיר את העיר מאחורינו.
מאי 2014
רונית פיינגולד (עקביא, יעקובוביץ)
|
|
