בית הכנסת הגדול
העיר סיגעט, סיגוט או סיגטול מרמצ'יה היא בירת מחוז מארמורש ונמצאת כפנינה בין שני נהרות האיזא והטיסה כאי ומכאן שמה (סיגט בהונגרית זה אי), ושוכנת למרגלות הרי הקרפטים במשולש הגבולות רומניה, מולדובה ורוסיה. לסיגט שמות רבים, בכל פעם שהיא עברה מיד ליד במלחמות העמים שניטשו סביבה או "בהסכמי שלום" שבהם חילקו העמים את שלל הסבל והמלחמות שונה שמה. העיר עברה משלטון רומא וטורקיה, להונגריה ורומניה ושוב לממלכת אסטרו הונגריה, חזרה לרומניה ומשם להונגריה ולגרמניה הארורה ושוב לרומניה הקומונסטית, , לכולם היה מנהג לשנות את תרבותה ושמה בהתאם לאומה השולטת בה. מרמורש סיגט, סיגטול מרמציה וכד'. כל צד שזכה בחלקת גן עדן זה הקפיד להטמיע את תרבותו הלאומנית בתוככי האוכלוסיה בכפיה, כך התושבים היו חייבים להיות בקיאים בהימנונים ובשירים הלאומנים גם של הרומנים וגם בשל ההונגרים ולהיות שולטים בשפתם.
כ - 30,000 תושבים הכילה העיר ומתוכם כ- 13,000 יהודים שגרו בה לפני הגירוש, רובם הגדול היו חרדים אך גם זרמים אחרים כאלו ששמירת המצוות לא הייתה נר לרגליהם גרו שם בתקופה האחרונה.
ראשוני היהודים היו יהודים שברחו מפולניה וגליציה והתגוררו בכפרים הנידחים, אט אט הצטרפו לפנינת חמד זו יהודים נוספים והאגדה החסידית מספרת שהבעל שם טוב הקד' השקיף על הנוף היפיפה של הרי מראמורש ואמר לתלמידו ר' יעקב קופל חסיד "גן נאה ר' קופל, השגח על הגן" ובכך נתנה למורשתו הרוחנית לתלמידו. ומאז החל הוא ובנו אחריו רבי מנחם מנדל מקוסוב להפריח את היהדות במארמורש. אך לא רק תמימים ויראי שמים השתשרשו בעיר, גם שרידי הכת של שבתאי צבי ופורקי עול מפורסמים היו בם (כיעקב פראנק שהקים את קהילת הפרנקיסטים ותלמידיו שהמירו את דתם וביקשו רשות מהממשלה להקים דת חדשה בסיגט). מכתבי ם מיעקב פראנק נתקלו בעת הריסת חורבותיו של בית ישן. רבי ניסן טיילטלבוים הורה לשרוף את המכתבים הללו.
הרב הראשון של העיר היה הרב צבי אברמוביץ שני לו היה הרב חיים מאיר שטרן שכיהן באופן בלתי רשמי הרב השלישי הוא הרב יהודא הכהן העלר כהנא מחבר הספר קונטרס הספקות ואחיו של בעל קצות החושן, לאחר פטירתו היו שרצו להכתיר את הרב מנחם מנדל שטרן (נכדו של הרב שטרן) אך הוא סירב והסתפק בתואר אב"ד הרב שטרן שהיה רוכב על סוס ועובר מידי יום בין הכפרים בכדי להדריך ולחזק את היהודים המעטים שגרו בכפרים ללא בתי כנסת ומנין, הוא היה הראשון שהחל בכינון הקהילות בישובי מרמורש ובבנין מקוואות ובתי כנסת והושיב מלמדי תינוקות ורבנים בכל ריכוז יהודי והוא זה שהצליח לבסס ולפתח את חיי הקהילות, אחרי פטירתו החלו מחלוקות רבות על מילוי מקום הרב ומאז הם לא פסקו.
בעיר פעלו כ - 30 בתי כנסת חלקם קטנים וחלקם גדולים מאוד, בהם בית הכנסת המרכזי העירוני שם גם היה המקווה העירוני (המבנה שמאחורי האנדרטה ששרד את הריסות המלחמה ונגאל בימים אלו) משרדי הקהילה ודירת החזן והשמש. במקום זה מוצבת כיום האנדרטה לזכרם של תושבי העיר שנרצחו בשואה.
הרבי מסיגט - רב העיר ובניו ממשיכי דרכו ברבנות התפללו בבית כנסת גדול ומפואר שהקימו, שם גם התקיימה הישיבה המפורסמת של העיר (מעניין כי לאחר פטירת "העצי חיים" ולמרות היותה עיר ואם בישראל המלאה בחכמים ורבנים, נתמנה בנו הגדול שהיה רק בן 14 לרב העיר, יחד עימו מינו את הרב גרוס להיות חונכו של הרב הצעיר ולעמוד יחד עימו בראשות הישיבה, בישיבה למדו באותה העת 150 בחורים כאשר בשעות אחה"צ למדו את מקצוע האריגה, כשנתיים לפני פרוץ המלחמה קיבלה הישיבה אישור ותמיכה כספית מהג'וינט על מנת להרחיב את המסגרת המקצועית גם ללימודי חקלאות לקראת עלייתם לא"י).
הקהילה "הספרדית" נוסדה בשנת 1886 ע"י ע"י משפחת הרב קלמן כהנא לאחר מחלוקת ארוכה עם בעל "הקדושת יו"ט" בעיקבות סירובו לצירוף העיר סיגט תחת ארגון הקהילות האורטודוכסיות בבודפשט בעל הייטב לב סירב שמגולחי הזקן בבודפשט יקבעו לחרדים בסיגט את אורחות חייהם ומשפחת הרב כהנא בעידוד רבי יהודה מודרן חששה מכניסתם של אנשי ההשכלה לעיר. מתוך דאגה לרוחניות של העיר הוקמה הקהילה "הספרדית" והקרבות בין הקהילות ניטשו בעת קריאת התורה בבית הכנסת המרכזי. בשנת 1990 הוקם בית הכנסת שהפך ברבות הימים (למרבה האירוניה) למעוזם של אנשי תנועת "ההשכלה" בעיר שהשתייכו לקהילה הניאולוגית קהילה זו קיבלה את הכרת השלטונות לאחר שהרב (הרב ד"ר שמואל דנציג) ענה על דרישות השלטון והיה בעל תואר אקדמי ודרש בשפת ההונגרית והגרמנית, לאור אורח החיים ה"משכילית" שאימצו חברי הקהילה ובאי בית הכנסת, עזבו את בית הכנסת בהפגנתיות רבה משפחות מייסדיו וחזרו להיות חלק מהקהילה הכללית האורטודוקסית.
מחלוקת זו בין משפחות הרב כהנא ומשפחת הרב מסיגט היתה עזה והעסיקה את פוסקי וגדולי הדור במשך שנים רבות ,עדויות לכך מצויות בספרי השו"ת השונים וספרים מיוחדים חוברו על כל אחד מהצדדים (מלחמת חובה, אוהב משפט ועוד)
"תעתועי הגורל" הוא כי דווקא בית הכנסת הספרדי הוא כיום בית הכנסת היחידי בסיגט שעדיין עומד על תילו, משמש כיום את משרדי הקהילה ופועל כמוזיאון, (בהעדר יהודים שומרי תורה ומצוות בעיר מתקיימים בו תפילות רק ביום כיפור).
בתי הכנסת בעיר המו יום ולילה במתפללים רבים והתקיימו בהם שיעורי יום תורה רבים לכל שכבות הגיל והרמות.
בעיר היו מעט יוצאי אשכנז, בעיקר משולשלת הרבנים לבית כהנא צאצאי הרב יהודה כהנא בעל מחבר ספר קונטרס הספקות, אדמורי"ם רבים מצאו בעיר את משכנם, אדמור"י בית ספינקא, עיירה השוכנת במרחק של 3 ק"מ מהעיר, קרעטשניף, נדבורנא ועוד. במשך השנים הפכה העיר למקום קיבוץ של רבנים מפורסמים ובהם מחברי ספרים תורניים רבים (כ -200 במספר ) שחלקם זכו לתפוצה עולמית והתגוררו בעיר.
שולשלת רבני משפחת טיטלבוים אדמו"רי סיגעט החלה מרבי ניסן טיטלבוים בן "הישמח משה" שהיה הראשון מרבני העיר שבחירתו לא תואמה עם חסידי ויז'ניץ והובא לעיר ע"י משפחת כהנא אירוע הכתרתו עוררה רעש רב מאחר ואביו בא עימו להכתרתו ועימו אלפים ורבבות מחסידי אביו ותושבי הסביבה אירוע הכתרתו היה גדול על מידות העיר ושיבש את הסדר בעיר, ראש העיר יצא בקריאת בוז על הרב ומעמד הכתרתו ולמחרת נמצא ללא רוח חיים, למרות זאת היו לו מתנגדים גדולים בעיר, פסיקה הלכתית שלו גרמה לסערה ומאחר והוא היה איש נוח לבריות הבורח ממחלוקת הוא נאלץ לעזוב את העיר לאחר שנות כהונה מועטות, בנו בעל הייטב לב חזר אליה כרב העיר והקים את שולשלת אדמור"י סיגט סאטמר שידועה כיום כחסידויות סאטמאר אף הוא סולק ממשרתו אולם בני העיר החזירוהו לאחר זמן, ורבנותו עברה בירושה לבנו בעל "הקדושת יו"ט", לנכדו בעל "העצי חיים" שנפטר בגיל צעיר ולנינו הרב יקותיאל יהודה טיטלבויים שנהרג עקדה"ש .
למרות מאות השנים בהם האווירה ששררה בעיר הייתה חרדית ביותר וחסידית, בשנים האחרונות החלו לחול בה תמורות ערכיות בעיקר בקרב דור הביניים והדור הצעיר, קבוצות שונות עם רעיונות ואידיאלים אחרים מחיי התורה והחסידות החלו לקום בעיר. התנועה הציונית בעיקר ע"י הפועל המזרחי קיימה תעמולה תוססת בעיר לרעיונותיה, הרב מאיר בר אילן אף בא להשתתף בקונגרס הציוני הראשון במחוז טרנסילבניה שהתקיים בעיר. קבוצות של נערים קומוניסטים, בונדיסטים, מרכסיסטים ותנועות אחרות, היו חזיון נפוץ בעיר עד שבתקופה מסויימת חלק גדול מאוד מבני הנוער בעיר הצטרפו לקבוצות שנגדו את אורח החיים שהתנהל בביתם ובמקרים רבים הנערים אף גרמו במישרים למאסרם של הוריהם בתואנות שונות, גם בבתים של קרובי המשפחה ושכנים של אמא פשה נגע התרבויות הזרות והיו משפחות שלמות מהם שנטמעו ואף כאלו שהמירו ואת דתם ואמונתם (עד לעת אשר הצורר החזירם לצור מחצבתם). בעיר פעלה קבוצת ספורט תוססת ופעילה מאוד של יהודים בשם שמשון שפעם אחת אף הביסה את הקבוצה הייצוגית של העיר, הקבוצה קיימה תהלוכת נצחון ססגונית וגרמה להתנפלות אנטישמית של גויי העיר, תיאטרון יהודי בשפת היידיש קיים הצגות קבועות, ויצאו בה מספר עיתונים בשפת היידיש והעברית.
בדחן מפורסם בשם הירש לייב גוטליב היה בעיר הוא נפטר בגיל 103 ושימח את בני העיר כ"בדחן" במשך עשרות שנים, בני העיר נהרו בהמוניהם לשמוע את הגיגיו המבדחים אותם נהג לחרוז ולחבר למנגינות שהושמעו בחתונות ובעיתות שמחה בעיר, לר' צבי הרש גוטליב היה שאיפה להיות מו"ל של עיתון ציוני בסיגט, ארבעה פעמים ניסה להוציא את העיתון אך בכל פעם נאלץ להפסיק את ההדפסה מחמת איסורי הרבנים וזאת עקב האהדה הגדולה שהיה לו בעיר והחשש כי דווקא הוא יצליח להחדיר את רעיון הציונות בלב ההמון, צבי הירש היה עני ואביון ומאחר ולא היה יכול לשלם את ההוצאות היה הוא בעצמו עורך העיתון, המגיה, הסדר של לוחות הדפוס, מחלק העיתונים גובה הכספים ולעיתים אף הקורא היחידי ועם זאת לא מש הצחוק משפתיו,
משפחה יהודית גדולה של גמדים היו בעיר והם עורכים מופעים ולהטוטים מרהיבים בקרקס שהתקיים מידי פעם בעיר, משפחה זו שרדה את השואה וחזרה לעיר לאחר המלחמה בת המשפחה הוציאה ספר המתאר את קורותיהם של בני המשפחה בשם "חסד השטן".
כאמור רובם המכריע של תושבי הסביבה נמנו על קהילות החסידים לסוגיהם ובחלקם הגדול והניכר היו חסידי בני רבי ישראל הגר מייסד שולשלת ויז'ניץ שבניו ואחיו כולם כיהנו כאדמורי"ם וראשי ישיבות ויז'ניץ, והנהיגו קהילות אלו לצד אלו תוך כדי אחווה מופלאה. הרבי מויז'ניץ היה סובב בכפרי וערי המחוז והיה בא לעיתים לעיר סיגט בכדי לקבל את חסידיו הרבים. בעיר התגורר רבי פנחס מבורשא שהיה בנו של האדמו"ר מויזניץ וניהל חצר חסידית גדולה ושוקקת.
הרב ר' יוסף ליכטנשטיין זצ"ל (נפטר ונטמן בסיגט) היה רב רבגוני במיוחד בעיר סיגט וניהל ישיבה בביתו, בניגוד לדודו ורבו המפורסם ר' הלל ליכטנשטיין שהיה רב תקיף וקנאי גדול כנגד כל סטייה מהמסורת ונחשב מבין גדולי תלמידי החתם סופר המפורסמים, הרי שאחיינו ר' יוסף היה "מהפכן" של ממש בדעותיו ובלימודו, הוא היה רב מקובל ביותר בעיר עד אשר שנה אחת בדרשת ליל שבועות מסורתית שנהג לדרוש ושארכה 4 שעות, עמד בדרשתו לפתע על החובה הקדושה על כל יהודי ויהודי לעלות לא"י ולעבד את אדמתה. בהמשך עודד ללמוד מקצועות בתחומי החקלאות מאחר ולדעתו בארץ ישראל תקום קולוניה יהודית ויהיו חייבים להתפרנס בה מעבודת כפיים וחקלאות. דרשה מפתיעה זו הייתה לשיחת היום בקרב יהודי הסביבה היו שדרשו לשבח והיו שספקו כפיים על הרב שנפל "לרשתם של הציונים"
מידי חג שבועות היו נוהרים מאות מיהודי העיר אל עבר בית מדרשו של ר' יוסף ליכטנשטיין על מנת לשמוע את דרשתו השנתית, במהלכה דיבר על חשיבות ישוב ארץ ישראל ועודד את התמיכה בחקלאות שהחלה להתפתח בארץ. תלמידי "הקדושת יו"ט" ו"העצי חיים" שהתנגדו נמרצות לרעיונות שהשמיע הרב ליכטנשטיין ניסו בכל שנה להפריע לדרשתו, דבר שגרם להדי הדרשה ולרעיונותיו להתפרסם יותר ויותר בכל שנה.
הרב פישמן לימים הרב מימון מראשי המזרחי ושר הדתות הראשון במדינת ישראל, ביקר בעיר סיגט במסגרת מסעותיו לקידום הרעיון הציוני ודרש בה, בתחילה הוא ביקש לדבר בבתי כנסת אך הציבור שברובו היה אנטי ציוני מובהק אסר עליו בתוקף להכנס לבתי הכנסת ולשאת שם דברים, בבית הכנסת המרכזי אישרו לו לדבר לפני הקהל, אך התנו עימו תנאי מפורש כי ימנע מלדבר כל מילה של "ציונות" או פוליטיקה בבית הכנסת, הרב מימון אכן הסכים לתנאי ודיבר אך ורק דברי תורה שעסקו בנח ובבניית התבה ובלעגם של בני דורו במשך 120 שנה על ראייתו השחורה בדבר הכחדת העולם, עד שראו במו עינם כי כלתה עליהם הרעה מאת מימי המבול ואז נסו בבהלה לעבר התבה, אך היה מאוחר מדאי - הדלתות כבר נסגרו בפניהם והן הושמדו כולם! המשל והנמשל היו ברורים לחלוטין, הציבור נהנה מה"תרגיל" של הרב פישמן והדרשה היכתה גלים בעיר.
ליהודים היה נציגות במועצת העיר והם לחמו כ-6 שנים על הקמת עירוב לכל העיר ואכן בסופו של דבר כאשר הותקנו עמודי החשמל והטלפון הראשונים בעיר הוקף כל העיר בעירוב, כך יכלו כל תושבי העיר היהודיים לטייל בשבתות עם ילדיהם ברחובות העיר, במיטב בגדי השבת היפים והמפוארים הם גדשו את גני הנוי והמשחק בעיר ונוכחותם הורגשה מאוד.
החברה קדישא בעיר הייתה מאוד פעילה, היא הייתה עצמאית ולא הייתה כפופה לשום קהילה, היו בה חברים מכלל הקהילות. בעיר היו שני בתי חיים, האחד נחרב ולא נותר ממנו זכר אלא שתי מצבות בלבד, של הרב הראשון הרב צבי אברמוביץ ואשתו, בני העיר סיפרו שלמרות שחרשו את כל הקברים בבית הקברות כשהגיעו לקברי הרב והרבנית לא הצליחו בשום אופן להחריב את הקברים הללו ואכן הם קיימים שם עד עצם היום הזה!
העיר סיגט בנויה סביב שדרת גן ומדשאה מלבנית יפיפייה החוצה את העיר לכל אורכה ובתוכה מזרקות מים ופינות ישיבה, בימי ראשון ניגנה תזמורת של מכבי האש בתוך ביתן באחת הפינות וכל משפחות העיר היו משתעשעים בגן ונהנים ממדשאותיו המוריקות וממזרקות המים.
סביב השדרה וברחובות היוצאים ממנה מצויים "מוסדות" העיר והחנויות הנמצאים בה,
בפאתי הכיכר מזדקרים הכנסיות שבכל פעם שיהודי עבר שם הסב את פניו והבליע יריקה סימלית בכנף הבגד והפטיר "שקץ תשקצם ותעב תתעבם"
במרכז הכיכר מצוי עד היום התיאטרון העירוני בו שיחקו פעם בשבוע גם שחקני התיאטרון היהודי. סמוך לכיכר העיר באחד הסימטאות היוצאות ממנו מצוי השוק העירוני בו מוכרים האיכרים עד היום את תוצרתם, פירות וירקות ומוצרי חלב, את החלב מוכרים בבקבוקי פלסטיק משומשים. רוכלים ורוכלות מציעים שם למכירה מוצרי צריכה משומשים, דברי סידקית, גזירי עצים להדלקת קמינים וכד'.
בין "המוסדות" שהיו לסמל של יוקרה ומעמד בין ילידי העיר מצוי המלון "קרונה". ילדי העיר היו נעמדים בדחילו ורחימו מול החלונות ומציצים בחמדה מעבר לחלונות הזכוכית אל תוכו כאשר הם יכלו רק להפליג בדמיונם ולחלום על הרגע המאושר בו יזכו לראות את הכיכר מהעבר השני - מתוך המלון פנימה, במלון זה נכנסו אך ורק בני אצולת הממון ובני המעמד הגבוה של העיר והתקיים בו מסחר במטבע חוץ ובניירות ערך והגרלות.
היהודים, שהיוו 40% מתושבי העיר הטביעו את חותמם על העיר כולה, המסחר שבת לחלוטין במועדי השבת והחג, רוב החנויות גם אלו שהיו בבעלות הגויים היו סגורות בשבת, עשרות העגלונים שעמדו ליד תחנת הרכבת הכן לכל נסיעה לא הופיעו, חגי היהודים הורגשו היטב ברחובות העיר ובהתחשב בעובדה כי רבים מתושבי העיר מצאו את פרנסתם מהיהודים, הרי שכמעט כל תושבי העיר היו קשורים בצורה זו או אחרת עם מועדי יהודי סיגט והמחוז.
מעורבות והשפעת היהודים בעיר היתה רבה מאחר והם ריכזו את מירב המסחר בעיר.
מצבם של רוב יהודי המחוז וגם של הגויים היה רע מאוד, פרנסתם הייתה בדוחק רב והיו בה עניים מרובים, המאכלים הטעימים של יהודי מרמורש מבוססים בעיקרם על מוצרים זולים, פשוטים וזמינים כשעועית, תירס, תפוחי אדמה, כרוב ומוצרי חלב, אלא שליהודים יש כשרון מיוחד להפוך את הרע לטוב ומעולה, אמא סיפרה על בדיחה של הבדחן הסיגטאי צבי הירש, כששאלו את הילדים במרמורש מה מברכים על לחם? היו עונים כי בשבת ברכת הלחם הוא "המוציא לחם מן הארץ" וביום חול ברכתו שהכל! והטעם לכך כי בשבת הוא עשוי מקמח חיטה וביום חול הוא עשוי מקמח תירס! בהיותנו ילדים, אמא הייתה מקדישה את מאכלי יום שני לארוחות חלביות ובימי חמישי לארוחות בשריות שהוכנו ממתכוני מחוז ילדותה, יום זה היה היום החביב עלינו ביותר מהצד הגסטרונומי!
כאשר תלמידו המובהק של החתם סופר עקיבא יוסף שלזינגר החל בהפצת רעיון העליה לארץ ישראל הביא כדוגמא לשאיפת חייו את חיי תושבי מארמורש וכך הוא כותב:
״התכנית להתישבות היתה תכנית מכוונת ליצירת חיי כפר צנועים ושקטים אשר דוגמתם ראיתי בהונגריה בהכפרים אשר למאראמארוש, אשר הבתים וצרכי החיים עולים להם בזול וכמו כן הבגד אשר ילבש, כי חיי האכר אינם חיים מרווחים כחיי העירוני אבל שמח הוא בחלקו, כי הוא מתפרנס מיגיע כפו ואינו חי על השנוררות ועל הצדקה. רק חיים שקטים, צנועים וענותנים יתכנו לאכר עובד אדמתו״.
סיפור מצמרר הממחיש את העוני הרב של יהודי המחוז מחד ועל לב יהודי החם מאידך מובא בספר "עולמו של אבא" שחיבר הרב פנחס מילר שהיה רב בטרנסליבניה והיה עד אליו.
" פעם התחתן בנו של אחד מבעלי בתים שלי עם נערה מהכפר הוזמנתי כמובן לחתונה ונסעתי עם הכרכרה שהמחותנים העמידו לרשותי. העגלון היה יהודי מזוקן וחסיד והיה לבוש בבגדי שבת ואפילו הסוסים קושטו בפרחים ודגלונים, הכל היה כבר מוכן ומזומן לחופה באמצע הכביש כמקובל. השושבינים עם הנרות שבידם ליוו את החתן לחופה לקול תזמורת עליזה בשעה טובה ומוצלחת, השוחט שהיה גם חזן ומתאים לכפר טשימפא שר את "ברוך הבא" וההמונים שהצטופפו מסביב לחופה המתינו לכלה. אבל הכלה איחרה לבוא, פתאום נשמעו קולות מריבה של נשים מתוך הבית והנה אם החתן פורצת לעצמה דרך לכיון החופה תוך צעקות וברוב כעסה כיבתה את הנרות הדלוקים בידי השושבינים לקחה את בנה החתן ואמרה "בוא הביתה אין חתונה המחותנים פראי אדם המה ולא יהודים שעומדים בדיבורם אין חתונה! הביתה!". התזמורת הפסיקה לנגן, פירקו את החופה והאורחים התאספו קבוצות קבוצות בויכוח על סיבת הקטטה. נודע לי כי הריב בין המחותנים פרץ בשל כמה שמיכות כרים וסדינים שהבטיחו בתור נדוניא לכלה ולא קיימו הזדעזעתי למראה עיני, לא ראיתי ולא שמעתי על דברים כאלו במדינת הונגריא, איך נהגו שם המחותנים העניים או שלא הבטיחו או שקיימו מה שהבטיחו ובודאי שלא היו עושים שערוריה בשל ענינים כספיים. במיוחד השתוממתי כשראיתי כי בעיני האורחים לא היה בדבר משום חידוש הם סיפרו לי כי בחבל מארמארוש היו הרבה מקרים כאלה שביטלו חתונות ברגע האחרון בשל סכסוך בין המחותנים. האורחים התחילו כבר להתפזר והנה יהודי אחד שעבר כפועל פשוט בחטיבת עצים ביערות התחיל להתקרב בצעקה "רבותי המחותנים על כמה כסף מדובר? מה הערך של כלי המיטה שחסרים? " השיב אב החתן "עשרים כתרים של כסף בערך" סכום גדול שהגיע להכנסה של פועל פשוט בעבודה פיזית קשה במשך שלושה חודשים לערך. פתח הפועל את חולצתו הוציא ממחטה ובה היו קשורים עשרים כתרים כסף, מסר את הכסף לאב החתן ואמר "הנה הכסף, הייתכן לבייש בת בישראל בגלל עשרים כסף? " שוב הקימו את החופה הדליקו את הנרות סידרנו את הקידושין כדת משה וישראל והאורחים רובם ככולם פועלי קרשים במנסרה וביערות רקדו עד חצות הלילה לקול צלילי התזמורת.
כשהתעניינתי אצל המסובים אודות הפועל הנדיב שתרם את כספו להכנסת כלה איפה הוא ולמה לא מושיבים אותו בראש השולחן ומדוע לא מכבדים אותו בריקוד מצוה? השיבו לי "הפועל חזר לעבודתו מיד לאחר החופה הוא אף לא הוזמן לחתונה ורק במקרה עבר ברחוב ולשמע המריבה ניגש למקום החופה. אמרו לי עליו שהוא איש פשוט מחסידי וויז'ניץ איננו למדן אך הוא מצטיין ביראת שמים, בכל יום באשמורת הבוקר הוא הולך לטבול בנחל שעובר ביער מסיים "תהלים" ורק אחרי זה הוא הולך להתפלל"
למרות כל ההוד וההדר המייחסים יוצאי העיר למקום, סיגט כיום היא עיר מוזנחת וזנוחה, מאובקת ודהוייה, נטולת מבנים בעלי תכנון מרשימים או אטרקציות תיירותיות מיוחדות, אינה שואבת אליה המוני תיירים ולמעשה עיר אשר לולא הנוף עוצר הנשימה שנשקף ממנה ואוויר ההרים המזוקק שנושמים בה, אין בה כלום! עיר שאינה כי אם עיירה קטנה וזניחה המצוייה בשולי המדינה, חלק מהתחבורה בעיר נשענת עדיין על בעלי חיים, ערימות עצי הסקה מצויות בפתחי הבתים, ובתים מטים ליפול עדיין מצויים בכל רחוב ורחוב. עיר משעממת ונטולת כל הוד והדר! עיר שכל יחודה, הודה ותפארתה היא על מה שאין בה, התרפקותה על העבר, העבר שעדיין חי בקרבו של כל יוצא העיר הזו, לא חי רק בקרב ליבו של בן העיר בלבד, אלא כל יוצא סיגט מנחיל את הכמיהה לעיר אף לדורות הבאים אחריו, כך שדומה כי טיולי השורשים המשפחתיים פוקד את העיר הזו יותר מאשר ערים אחרות שעבר עליהם הקלח מחיי היהדות.
בית הכנסת היחידי שנותר בנוי על תילו מתוך עשרות בתי הכנסת ובתי המדרש נהפך למוזיאון, אין מתקיימים בו תפילות בימי שבת, חג ומועד. השוחט היהודי הלך לבית עולמו לפני עשרות שנים ובשנה זו (תשע"ב) נפטר היהודי האחרון מילידי העיר שעוד נותר שריד אחרון מתקופת הזוהר היהודי בעיר, היהודים המתגוררים בה כיום הינם בגדר "דור אשר לא ידע את יוסף" אינם מכירים ולא מתעניינים בעברה היהודי של העיר הזו וזרים לחלוטין לחיי יהדות. בית הכנסת שומם מבלי באי מועד מנינים לא מתקיימים בו שנים רבות אלא אך ורק בליל יום כיפור. חסידות סאטמאר מגלה מעט עניין בעיר מאחר ובה קבורים מייסדי החסידות ולאחר פטירתו של האדמו"ר בעל הויואל משה מילא את מקומו בן אחיו מי שירש את רבנות העיר סיגט, חסידי סאטמאר רכשו את המקווה של הקהילה וכן את חלקות הקברים הפנויות בבית החיים והשקיעו מעט בטיפוח בין העלמין.
לא נמצאו תמונות
|
